מרגע שהודענו שעפר שלח מגיע להתארח ב״קצב דיבור״ החלו לזרום הבקשות: שישלח את הטור שכתב על מרתון פריז שרץ בליווי אביו בראשית המיליניום והטור על הריצה במרוץ הקומראדס בדרום אפריקה. שתי פיסות ארכיב ריצה שרצים מחפשים כבר שנים, מסתבר.
מיטב המוחות עמל על החיפוש, אך העלו חרס עד לרגע הראיון. לאחריו, פתאום צץ לינק מאתר שידוע רק לאנשי הסוד השמור של חיפוש באינטרנט מעבר לכתיבת מילות החיפוש בגוגל. הטור על הקומראדס בידינו!
עד לעצם רגע זה לא ברור מי מבין הטוענים לתואר הגיע ראשון אל הלינק המיוחל. אבל רצים למרחקים ארוכים, כמו רצים למרחקים ארוכים, על קו הסיום פניהם כבר אל היעד הבא: איפה הטור על מרתון פריז?
תחרותי או חברתי?
המרוץ לאיתור מרתון פריז החל: נברני הרשת המצטיינים סרקו אותה הלוך ושוב, בכל ביטוי חיפוש אפשרי, אבל כתבת פרינט מ-2003 היא דבר שרק לעיתים רחוקות מותיר שרידים דיגיטליים. אבל לא הרצים האמיצים ירימו ידיים, ומיד התפתח שיח על אתרים מסתוריים שבהם אולי ניתן יהיה למצוא משהו מאותה תקופה.
שורט סטורי לונג – עוד הם שועטים קדימה ואני החלטתי לחפש מסלול אלטרנטיבי. חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי אל יוגב רוביו, שכתב ב-ynet טור על המרתון שלו ב-2014, ובו סיפר על ההשראה שקיבל מכתבה מקסימה על מרתון פריז שכתב עפר שלח. זה, בעצם, כל מה שגוגל יודע על מרתון פריז ועפר שלח: שיוגב רוביו מצא כתבה מקסימה של עפר, שעוררה בו השראה.
במרתון, ידוע, מה שלקח אותך עד כאן, לא יקח אותך מכאן. הרובוט מיצה את יכולותיו, זה הזמן להיעזר באנשים. פייסבוק הוביל אותי מיד אל יוגב, הודעה במסנג׳ר, בקשה אישית, אנחנו חורשים את הרשת ואין זכר. אולי במקרה יש לך את הכתבה?
תוך חצי שעה הקובץ היה אצלי, תוך עוד שתי דקות גם האישור מעפר להעלות אותו כאן. וזהו, מעכשיו יש תיעוד דיגיטלי לטור המיתולוגי של עפר שלח על הריצה במרתון פריז מלווה באביו לפני 17 שנה. (אפשר להוריד קובץ pdf מכאן). המסלול החברתי ניצח.
תודה רבה ליוגב רוביו ולעפר שלח.
תהנו.
טיפול מרתוני | עפר שלח
פורסם במוסף 7 ימים | ידיעות אחרונות | 25.7.2004
צילום: אי.פי
“כמו השוורים בפמפלונה, כמו המים אחרי התמוטטות הסכר, אתה שוטף את רחובות העיר הכי יפה בעולם, כלײַכך לבד עם האתגר האישי שלך וכל-כך ביחד עם כל-כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר. אין מילים לתאר. אפילו מהצד השני של הרחוב, יגיד לי אבא שלי אחר-כך, אפשר היה לראות שאתה מחייך”, עפר שלח על השעות המשכרות במרתון פאריז, שהפך למסע גיבוש משפחתי
1. בק“מ ה-21, ממש בחצי הדרך, אני רואה אותו. הוא עומד בתוך ההמון הצפוף, ביד אחת בקבוק משקה האנרגיה וביד השנייה חטיף, כמו הורה דואג שרודף אחרי הילד עם שוקו ולחמנייה. הוא בדיוק במקום שקבענו מראש, בדיוק כמו שידעתי שיהיה. זה רק אני, כמו תמיד, שלא ברור אם אגיע בזמן.
אין לי הרבה זמן לראות אותו בנחשול, ששועט בשנים עשר קמ“ש בדיוק ברי דה–שרנטון. אבל אני מבחין בהבעה. אני מכיר אותה היטב. אתם רואים אותה על הפנים של האב המחכה לילדו בפתח הגן, של האם שנפרדת מהחייל שחוזר לצבא, של כל הורה שהצאצא שלו אמור להיכנס לו תכף לפריים. אחר–כך הוא רואה אותי, ומרים את הבקבוק ואת החטיף בשאלה. אני מסמן לו שלא צריך. דואגים לילד.
הוא מחייך. חיוך הוא מילה לא מדויקת לנהרה הזו, שמתפשטת על פניו. לפני ארבעים ושלוש שנים אבות לא נהגו להיכנס לחדר הלידה; אם לדייק, ביום שנולדתי אבא שלי היה בעבודה, ואמא שלי נסעה לבית–החולים באוטובוס. אבל אני משוכנע שכשבישרו לו, ההבעה על פניו הייתה דומה לזו שאני רואה עכשיו.
2. פחות משעתיים קודם לכן אנחנו עומדים משני צדדיה של גדר, צמוד למדרכה בשאנז–אליזה. לוּ התרחשה הסצנה מסביב בישראל, מישהו כבר היה זועק מחדל: יותר משלושים אלף איש דחוקים על כמה מאות מטר, מנסים להתחמם בגופם של אחרים ובהתרגשות שלהם עצמם. עוד עשר דקות, חמש, שתיים, עוד שישים שניות יוזנק מרתון פאריז ה-27. מאה מטר לפניי נמצא השער הגדול. כשאעבור תחתיו, כמה דקות אחרי שהרץ הראשון ייצא לדרך, תפעיל הקרן האלקטרונית את הצ‘יפ שקשור לשרוך הנעל שלי. הזמן יתחיל לתקתק, הרגליים יתחילו לספור 42 ק״מ ו-195 מטר.
רצים שמנסים לקצר תור, קופצים מעל הגדר ונוחתים על הרגליים של אחרים. אף אחד לא כועס. משמונים מדינות באנו, עולי–רגל במובן הפיזי של המושג. זהו אחד המרתונים הצבעוניים, הססגוניים, מרובי המשתתפים ביותר בעולם. שילמנו בכסף, בזמן אימונים אין–סופי ובזיעה על הזכות להידחק כאן ככבשים בקור של חמש מעלות. אני פושט את הטרנינג ומעביר אותו אליו, מעבר לגדר. הכרוז סופר לאחור, ואנחנו אתו. שאגה ממלאת את השדרה. אנחנו מחליקים ידיים ויוצאים: אני לקו הזינוק, הוא למטרו. איש למרתונו, איש לחוויה המיוחדת, שמזמנות לו שלוש השעות וחצי הבאות.
“באתוס המרתונרי אתה לא עובר ככה סתם: אנשים מוחאים כפיים, צועקים “בראוו” ו“קוראז‘“
3. קודם כול, כי זו פאריז. זה האובליסק של נפוליאון, שאליו אנחנו חותרים בק“מ הראשון, זו כיכר הבסטיליה שבה נחלוף בחמישי וב-24 .זה מגדל אייפל שיופיע משמאל, בצדו השני של הנהר, בנקודת השבירה הידועה בק“מ ה-32. איך אפשר להישבר ברחובות האלה. ארבע שעות יפרידו בין הראשון לאחרון, שלא לדבר על אלה שלא יסיימו כלל. אבל מה שלא יהיה, איך שלא נגמור את המסע הזה, אנחנו כאן. מה שלא יהיה, תמיד תהיה לנו פאריז.
4. מזג–האוויר, היה זוהיר בהלול אומר, אידאלי לכדורגל. קריר, יבש במידה, רוח נעימה שכמעט לא יהיה צורך להיאבק בה. המסלול שטוח יחסית. בתנאים האלה מי לא היה רוצה לרוץ מרתון. אולי רק אנשים נורמליים.
5. מספרים: 31 אלף נרשמים. 400 אלף בקבוקי מים ’ויטל׳ לאורך המסלול, 45 טון בננות ותפוזים לאין–ספור. 30 אלף שקיות של ‘פאוור ג‘ל‘, תרכיז אנרגיה שלא הייתם מכניסים לפה בשום תירוץ אחר. שמונה תחנות רענון, 4,000 מתנדבים המסייעים לוועדה המארגנת.
ב-60 יורו לאדם, אומר הראש הישראלי שתמיד עסוק בלחשב את ההכנסות של מישהו אחר, נכנסו שני מיליון יורו לקופה רק מדמי הרשמה. ואיפה ספונסרים, איפה עשרות האלפים שהגיעו לסוף–שבוע בעיר, ישנו במלונותיה ואכלו בה כמויות אדירות של פסטה. כל עיר שמכבדת את עצמה, צריכה שיהיה לה אירוע כזה.
6. כל מיני אנשים רצים מרתון. אנשים שלובשים חולצות נגד המלחמה בעיראק, בחורה עם טי-שירט שעליה כתוב שבשר הוא רצח, לפחות שניים לובשים חולצות עם תמונות של ילדים שנעלמו, כמו על קרטוני חלב באמריקה. רצים גם עיוורים קשורים למישהו אחר, אנשים בני יותר משבעים עם מכשירי שמיעה, וההוא שראיתי בק“מ ה-30, זרוע שמאל שלו מנוונת והוא רץ בקצב שלי, מחזיק אותה מאחורי הגב ביד ימין.
פעמיים בקילומטרים הראשונים אני עוקף חבורות של ארבעה–חמישה רצים, שדוחפים מעין אלונקה–עגלה שעליה יושב נכה. באתוס המרתונרי אתה לא עובר ככה סתם: אנשים מוחאים כפיים, צועקים “בראוו” ו“קוראז‘”, מציעים בקבוק מים. ואני, שאבא שלי מחכה לי מעבר לסיבוב, חושב על דיק הולט.
7. דיק הולט היה קולונל בדימוס בצבא האמריקני. גדול, חזק, מצויד בלא מעט משקל עודף. בנו טים נולד נכה, משותק בארבע גפיו. יום אחד אמר לאביו שהוא חולם לרוץ. דיק הולט קנה עגלה. כמו פנקס הקטן, הוא דחף ברגל שלוש מאות מילים, והרבה יותר מזה.
‘קבוצת הולט‘ התחילה ממרתונים, והגיעה הרבה יותר רחוק. היא חצתה את אמריקה בריצה במסע שלא ייאמן של עשרות ק“מ מדי יום. היא גייסה לצדקה מיליוני דולרים.
אני חושב על דיק הולט. מאז שיש לי ילדים משלי, אני יודע איך הוא חש, כשהיד שלו נוגעת מצד אחד בידית של העגלה, ומהצד השני בכתף השמוטה של בנו. בדרכה המעוותת של המחשבה, אני מקנא בו על שהוא מסוגל להביע בדרך כל–כך מיידית, שאינה זקוקה למילים ולהוכחה נוספת, את מה שכל אחד מאתנו היה רוצה לומר לילדו. גם אני, גם אתם, חלק מקבוצת הולט.
8. ריצת מרתון היא לא מה שאתם חושבים. לא נושמים ונושפים ומחזיקים את הצד של החזה. אם הגעת למצב שבו אתה מרגיש את הנשימה שלך, אתה בצרות. מרתון אתה אמור לרוץ מתחת לסף האירובי שלך, כלומר באזור הדופק, שבו הגוף לא מייצר את חומצת החלב, אותו חומר מסתורי שפרופ׳ גלעד ויינגרטן הכניס לחיינו בשידורי האולימפיאדה (”שים לב, נסים, איך חומצת החלב גורמת לסודני להאט“). עופר, המדריך בחדר הכושר ב‘בית הלוחם‘, אומר שמרתון רצים “מהר, ארוך וחכם“. זה טוב, אבל הכול יחסי: הסף האירובי של מייק רוטיץ‘ מקניה, שיסיים את המרתון ראשון, נמצא איפה שהוא בהילוך השלישי של המכונית שלי. עם סף כזה, גם אני הייתי חכם.
“בעצם, אתה לא ממש רץ, אלא עובר למצב צבירה אחר. מהירות האפס שלך היא חמש דקות לק“מ. לשלוש שעות וחצי זה נהיה המצב הטבעי“
9. בעצם, אתה לא ממש רץ, אלא עובר למצב צבירה אחר. מהירות האפס שלך היא חמש דקות לק“מ. לשלוש שעות וחצי זה נהיה המצב הטבעי, הקצב שבו הצמצם נפתח ונסגר על העולם שבחוץ. השאלה היא איך הגוף מחזיק מעמד. אם אתה רץ בקצב הנכון, אם לא התפתית לשיטפון האדרנלין של ההתחלה ושמרת על התכנון, הרגליים אמורות לא להתקשות בבת–אחת אחרי שלושים ק“מ, השרירים אמורים להישאר בשר ולא להפוך לברונזה. איך תדע? בבוא הזמן, מון שרי. כמו שאומרים “שה נוּ א פארי” (אצלנו בפאריז), כשנגיע לגשר הזה (גשר אלכסנדר הראשון, נחנך ב-1900) נקפוץ ממנו.
10. על ההתחלה, אחד מכלי המדידה העיקריים שלי הולך פארש. כשעברתי מריצה בסגנון אפאצ‘י מעורב (יאללה, שמים נעליים ואודרוב) למרתונים, טקס החניכה הראשון היה קניית שעון דופק. הוא אמור לומר לך באיזה צד של הסף אתה נמצא. הוא אמור להזהיר אותך בצפצוף מעצבן, שאתה עובד על הרזרבי, ועוד מעט הטנק נגמר.
אבל כשמסביב שלושים אלף איש, שלחצי מהם יש גם שעון דופק, הגיזמו עובד בערך כמו ג‘י-פי-אס עיראקי, שדונלד ראמספלד דרך עליו. בסוף המרתון אני משחק בכפתורים, ומגלה שלפי המדידה רצתי בקצב לב ממוצע של יותר מ-170 פעימות בדקה. אם זה נכון, אני מצווה את גופתי למכון הסמיתסוני בוושינגטון. לו זה היה נכון, הם היו באים לקחת אותה כבר עכשיו.
אז נשאר השעון — למרבה המזל, חמש דקות לק“מ זה משהו שאפשר לחשב גם בלי תואר ראשון במתמטיקה — ונשארים אמצעים פסיכולוגיים יעילים וידע באנטומיה. באמצע הדרך, למשל, אני ננעל על הגלוטאוס מקסימוס (תבררו לבד, סוטים) של הבלונדינית שלפניי, ומלווה אותה בענטוזה החכם להפליא. יסלחו לי אחיותיי הפמיניסטיות, אבל אלה חמשת הק“מ המהירים ביותר לאותו יום. מצד שני, עכשיו באמת אין טעם למדוד דופק.
11. כששלושים אלף איש רצים, אין זמן להיכרויות. מסביב אנשים נושרים ממך או אתה מהם, אבל כל הזמן יש מישהו לפניך ומישהו מאחוריך. חצי ק“מ אני מעביר בחישוב הבא: בערך 15 אלף איש יסיימו בחלון הזמן הרלוונטי, בין שלוש לארבע שעות וחצי. זה 222 איש לדקה, כמעט ארבעה בשנייה. כל שנייה. לא חשוב כמה עקפת וכמה עקפו אותך בדרך, תמיד יש עוד שלושה לידך.
“הקפסולה הזו זורמת בנחשול אדם אדיר, שאינו עוצר ואינו מתעייף“
12. זה מרגיש ככה: אתה נע בתוך קפסולה סגורה ברדיוס של שלושה מטרים קדימה ואחורה. בתוכה אתה רץ בנוחות, בקצב שלך. אבל הקפסולה הזו זורמת בנחשול אדם אדיר, שאינו עוצר ואינו מתעייף. כמו השוורים בפמפלונה, כמו המים אחרי התמוטטות הסכר, אתה שוטף את רחובות העיר הכי יפה בעולם, כל–כך לבד עם האתגר האישי שלך וכל–כך ביחד עם כל–כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר. אין מילים לתאר. אפילו מהצד השני של הרחוב, יגיד לי אבא שלי אחר–כך, אפשר היה לראות שאתה מחייך.
13. אל תשאלו מה עבר עליו בזמן שאני נהניתי. בתכנייה הרשמית הם קוראים לזה “מרתון המעודדים“. נראה כמה פעמים אתה מצליח לחזות ביקר לך. נראה אותך מגיע לבסטיליה בזמן, ואחר–כך גובר על כולם בספרינט למטרו כדי לתפוס את הרכבת לפורט דורה. נראה אותך מזהה אותו בתוך הנחשול, שמהצד נראה כאילו הוא עובר כל–כך מהר. נראה אותך עושה את כל זה עם התיק, שבתוכו הטרנינג והבקבוק. נראה אותך.
14. אם אתם תוהים על התוצאה הסופית של מרתון המעודדים, אתם לא מכירים את המשתתף הישראלי. אם אתם מכירים אותו, אתם לא תוהים. הוא פרשׂ את מפת המטרו, כייל אותה עם מפת רחובות פאריז וקבע לוחות זמנים. הוא קנה יום מראש פנקס כרטיסים, שלא להתעכב בקופות. הוא בחן דרכים אלטרנטיביות ונתיבי מילוט, דרכי פעולה אפשריות ונבחרות, תסריטי יום גשום ויום הדין. נקודות התצפית שלו היו מושלמות, דרכי הנסיגה מאובטחות מכל הצדדים. למשתתף המרוקני, שהבן שלו הגיע שלושה מטר לפניי, לא היה שום סיכוי.
15. בלילה שלפני אנחנו הולכים לישון בשעה שבה בדרך כלל אני מתעורר. לפני השינה אני קורא בספר שלי, שגם הוא נולד בפאריז: לפני שמונים ואחת שנים הוא יצא לאור בחנות הקטנה של סילביה ביץ‘, ק“מ וחצי מהמלון. בטלוויזיה הפועלת ללא קול רואים את בגדד, המופצצת על-ידי איש הפועל בשליחות אביו. בספרייה הלאומית של דבלין סטיבן דדאלוס מדבר על שקספיר והמלט.
״אב,״ אמר סטיבן, ״הוא רע הכרחי… אבהות, במובן של הולדה מודעת, אינה מוּכרת לאדם. זהו מעמד מיסטי, מסורת ישירה מן השליחים, ממוליד יחיד אל נולד יחיד. על מסתורין זה, ולא על המדונה שהשליך בעורמה האינטלקט האיטלקי להמונים באירופה, עליו מיוסדת הכנסייה, ומסד זה אין לערערו. כי בדומה לעולם, מקרו ומיקרו קוסמוס, היא מיוסדת על תוהו ועל אי–ודאות, על אי–סבירות… האבהות אינה אולי יותר מאשר פיקציה משפטית. היכן תמצאו אב לבן, שבנו אוהב אותו או הוא את בנו?” (תרגום: יעל רנן).
אני סוגר את הספר ומכבה את האור. הוא ישן לידי, הרע ההכרחי שהביא אותי לעולם. הרבה שנים אנחנו לא ישנים באותו בית, שלא לדבר על אותו חדר. יסלחו לי ג‘ויס והכנסייה, המקרו והמיקרו קוסמוס, הוא אוהב אותי, ואני אוהב אותו.
16. כל שמונה מאות מטר יש להקה. מנגנים סלסה, מנגנים ‘עין הנמר‘, מנגנים ‘החברים קודם‘ של ברסאנס. על כל מטר, חוץ אולי משני ק“מ בתוך יער וינסן, עומדים פריזאים ומעודדים. אף אחד לא מקטר על התנועה, אף אחד לא מרחיק את האנשים מהמסלול בשם האבטחה. על כל שלט, שמציין את מספר הקילומטרים יש מסר מעודד: “לא לאבד קצב“. ”עוד מעט“. “לנשום… לשאוף“. האמת, כמעט שכחתי.
17. .אפרופו יער וינסן, בק“מ ה-17 אני מאבד ארבעים שניות על השבת חלק מה‘ויטל‘ לאדמת פאריז. מכיוון שבערך שני שלישים מהרצים עשו כמוני, לא כולם ביער, יש להניח שפריזאים רבים חוו את המרתון בחושיהם, אם לא בזמן אמיתי, אז אחר–כך.
18. בק“מ העשירי, ה-21 וה-30 יש פסים מגנטיים לרוחב הכביש. הם קוראים את הצ‘יפ שעל הנעל, מזהים שאכן עברתי במקום ומכניסים למחשב את זמני הביניים שלי. חברת ׳אורנג‘׳ העולמית, שמאמצת את המרתון, מבטיחה לנרשמים לשלוח את זמני הביניים האלה ב-SMS לשלושה אנשים לפי בחירתם, בכל מקום בעולם. הזמן שלי משום מה לא הגיע. מצד שני, אולי סיבנתי ולא עברתי על הפס.
״הניסיתם לחשוב על זה בבולוואר פוניאטובסקי עצמו, בזמן שהברכיים שלכם עשויות מג‘לי, והתודעה שלכם עשויה מכאב?״
19. חצי מהבולווארים של פאריז נקראים על שמות מפקדי צבאו של נפוליאון. מכיוון שהגעתי לעיר עם אדם, שכתב ספר על מלחמותיו של הגמד הקורסיקאי, אני חולף בהם עמוס בכמות עצומה של ידע מיותר. הידעתם, למשל, שהמרשל פוניאטובסקי טבע בזמן הנסיגה מרוסיה? הניסיתם לחשוב על זה בבולוואר פוניאטובסקי עצמו, בזמן שהברכיים שלכם עשויות מג‘לי, והתודעה שלכם עשויה מכאב?
כאן, הוא אומר לי כשאנחנו מטיילים בגני הטיולרי יום לפני, ניסו להתנקש בחיי נפוליאון. הוא יצא לאופרה, ומישהו גלגל חבית נפץ למרגלות הכרכרה. הקיסר היה מזועזע, אבל כותבי העתים מקפידים לספר שהגיע לאופרה בזמן וצפה בה. מצד שני, עוד מאה מטר אפשר לראות את הכיפה הזהובה של האינווליד, מקום מנוחתו האחרון, ככה שיכול להיות שהאופרה לא הייתה לטעמו.
20. בחישוב כולל, שנינו היינו בחו“ל בטח יותר ממאה פעם, אבל אף פעם לא נסענו יחד עד עכשיו. זאת הפעם הראשונה שאנחנו גרים באותו מלון, שאנחנו מתלבשים באותו חדר כדי לצאת למסעדה, ומעיפים מבט משועשע זה על ז‘קטו ועניבתו של זה. אני לא בעניין של לתת עצות לאחרים, אבל אם לא יצא לכם, ואם אתם יכולים, תעשו את זה עכשיו. כל עוד יש זמן.
21. הוא לוקח כדורים בבוקר. נושא שיחה פופולרי עם החברים שלו, כולם שׂבעי עלילות, חוליים וכאבים שונים. הוא נח יותר אחרײַהצהריים. כשהייתי בן שישים, הוא אומר לי, לא יכולתי להאמין שזה קרה לי. עכשיו זה נראה לי הרבה פחות בעייתי. אני אומר שכשיגיע לשבעים, זה יהיה בעיניי בלתי נתפס. נכון שזה הרבה יותר צעיר מפעם, נכון שהגיל הזה כבר אינו מאיים, אולי להפך. אבל בני שבעים לא יכולים להיות אבא שלי.
22. משרנטון לבסטיליה, אחרי תחנת החצי, הדרך זרועה בקבוקים וקליפות. כל מי שגומר לשתות, זורק את הבקבוק הריק הצדה בזהירות, שלא לפגוע במישהו אחר בתוך הנחשול. כנגד המדרכה יש עכשיו כמות כזו של פלסטיק לא ממוחזר, שנדמה לי שתכף תצא מהביוב אונייה של ‘גרינפיס‘ ותפתח עלינו באש. למחרת נעבור בחלק מהמסלול בדרך לשדה התעופה. בקבוק אחד, קליפה אחת, שקית ריקה אחת של פאוור ג‘ל לא יהיו שם.
23. בתחנת אוטובוס פוסטר פרסום ענק של מגזין צרפתי, נדמה לי ‘ל‘אקספרס‘. הכותרת היא ‘כיצד סדאם מנהל את מלחמתו‘. על כל הקיר של התחנה מרוח הפרצוף של האיש עם השפם, שבזמן שאנחנו רצים האמריקנים מרימים את החצץ שנשאר מהבונקר שלו בניסיון לאתר שארית DNA. זה רק שער של עיתון, הכותרת ניטרלית לגמרי, אבל לא צריך אפילו לפתוח טלוויזיה כדי לדעת בעד מי הצרפתים.
״מעכשיו יש עליות וירידות קטנות מתחת לגשרים, הצצות חטופות לגדה השמאלית שנשקפת ממול, תחושה שעוד מעט תבוא ההכרעה״
24. בק“מ ה-24 שוב הבסטיליה, וממנה שמאלה לסיין. עשרת הק“מ הבאים יהיו לאורך הנהר. הכביש הולך וצר, הנחשול נהיה צפוף יותר, מהיר יותר, חי עוד יותר. מעכשיו יש עליות וירידות קטנות מתחת לגשרים, הצצות חטופות לגדה השמאלית שנשקפת ממול, תחושה שעוד מעט תבוא ההכרעה. בסוף הישורת הזו, היה ויינגרטן אומר, נדע מה קורה לחומצת החלב.
25. 17 ק“מ לפניי חותך מייק רוטיץ‘ את קו הגמר, בזמן השמיני בטיבו אי–פעם. בתוך חצי דקה יגיעו עוד שלושה רצים, כולל צרפתי אחד, שיש לו שם פולני בלתי ניתן לביטוי המתחיל באות ז‘, ולכן מכנים אותו “בנואה זי“. בערב אני רואה אותו בטלוויזיה; עשרה ק“מ לסיום הוא פיגר ב-400 מטר, סגר 390 מהם בפיניש אדיר, ואחרי שהגיע – בזמן הטוב אי–פעם של רץ צרפתי – הגיר דמעות אכזבה.
ככה זה במרתון: השני מאוכזב, וזה שמגיע במקום ה-7500 מרגיש התעלות של מנצח. אבל זה יקרה רק בעוד שעה וחצי כמעט. בינתיים, בק“מ ה-25 וחצי, אני מסתכל בשעון ואומר לעצמי “כוס אוחתו, הקניאתי כבר הגיע“.
26. פתאום זה בא. נכון שהמשבר עוד לא צפוי בשלב הזה, נכון שהקיר המפורסם עוד עשוי לחכות בהמשך. נכון שכשהוא בא, זה קורה בלי הודעה מוקדמת: בבת–אחת אתה לא מסוגל לזוז. אבל פתאום, בדיוק במקום הזה, אני קולט שיהיה טוב. ואני קולט עוד דבר אחד: שמה שקורה פה הוא גדול יותר מריצה של 42 ק“מ. הוא מאתיים ועשר דקות שכל אחת מהן מלאה וגדושה, הוא סצנת רחובות בלתי נתפסת והאנרגיה העצומה, שנושבת מאלפי גופות, החוצה ואחד לתוך השני. עזוב את הריצה, אני אומר ומתיישב לעצמי על הכתף. תראה איזה כיף פה.
״מי שבתוך המנהרה צועק. בהתחלה כי כולם צועקים, אחר–כך כי זה פשוט ממלא אותך. גל הקול האדיר של אלף איש, שנמצאים בפנים בכל שנייה נתונה, תופס אותך כשאתה נכנס ונושא אותך הלאה, צועק מהתרגשות״
27. מנהרה. לא קטנה וחולפת כמו הקודמות, אלא טונלה של ממש. ק“מ פחות או יותר, צר וחם וצפוף. מי שבתוך המנהרה צועק. בהתחלה כי כולם צועקים, אחר–כך כי זה פשוט ממלא אותך. גל הקול האדיר של אלף איש, שנמצאים בפנים בכל שנייה נתונה, תופס אותך כשאתה נכנס ונושא אותך הלאה, צועק מהתרגשות. צועקים “הה” גדול סתם כדי לעשות רעש. צועקים “אנחנו לא עייפים“. צועקים כדי לקדם את גל הקור שבצד השני, כשחוזרים אל העולם שבחוץ. גאון מי ששׂם את המנהרה הזו במקום הזה.
28. מרחוק מגדל אייפל, מקרוב המראה הכי קלישאי של פאריז. אלף בימאים כבר העמידו מצלמה בנקודה הזו ממש. בטלוויזיה, אחר-הצהריים, תכנית בשם זהה לסרט של טריפו, ‘לפתע ביום ראשון‘. ובתכנית שני ילדיו של ז‘אן גאבן, הפאפא האולטימטיבי של הקולנוע הצרפתי, מדברים על אביהם. לא ‘חיים שכאלה‘, לא תכנית ליום הזיכרון. סתם מתיאס ופרנסואז, יחד עם שחקנים ובימאים ואלן דלון בהקלטה, מדברים על האיש שכולם, גם ילדיו, קוראים לו גאבן. ובסוף, שיר. פרנסואז מספרת שהפעם היחידה שבה ראתה את אביה בוכה, הייתה כששמע את השיר הזה. דניאל רישאר שר. השיר שמאלצי, ההגשה עוד יותר. קוראים לו ‘הזקן שלי‘. נשבע לכם שהכול אמת.
29. לרחובות בצד הזה של פאריז יש שמות אמריקניים: שדרות ניו–יורק, שדרות הנשיא קנדי, שדרות הנשיא וילסון. קצת יותר בפנים, שדרת פרנקלין די רוזוולט. אם האמריקנים והאנגלים, כדברי מרק טוויין, הם שני עמים, ששפה משותפת מפרידה ביניהם, האמריקנים והצרפתים הם שני עמים שהערצתם ההדדית עולה רק על חוסר ההבנה המוחלט שלהם זה את זה.
כשאמריקני רוצה לבטא את ההכרה הזו, הוא מזכיר את העובדה, שאצל הצרפתים ג‘רי לואיס גאון. כשצרפתי רוצה לבטא אותה, הוא מכווץ את השפתיים ועושה ”פפפפ״. כשצרפתי רוצה לבטא כל דבר, הוא מכווץ את השפתיים ועושה “פפפפ“. כמו שלאסקימואים יש שלושים מילים לתיאור שלג, לצרפתים יש ארבע מאות סוגי גבינה ואלף דרכים לבטא “פפפפ“. ההערצה הזו תשרוד גם את הסכסוך הנוכחי. תמיד תהיה פאריז, ותמיד יהיו בה שדרות הנשיא קנדי. ומשקעי המלחמה, העלבונות ההדדיים והמאבק הכלכלי–תרבותי בין אירופה לאמריקה? פפפפ.
30. אישה לא צעירה עומדת בצד הדרך וצועקת, מי יודע כמה זמן רצוף, “יש רק עוד שנים עשר“. איש ממש בגילה רץ לידי, מבוגרים ממנו משיגים אותי בהרבה. או שאני יותר צעיר ממה שחשבתי, או שיש כמה אנשים באמת יוצאי–דופן על הפלנטה הזו.
“׳אנשים ירוצו למען התענוג?׳ מתפלץ מישהו בבר במערב הפרוע, כשדוק המגיע מן העתיד ומבשר לו על כך ב’בחזרה לעתיד 3.״
31. מרתונים עממיים הם עניין של לא יותר מארבעים שנה, אבל איזו תאוצה שהתעשייה הזו תפסה. הביתן הענקי בגני התערוכה בפורט דהײַורסאי, שאליו אנחנו מגיעים כדי לקבל מספרי חזה וצ‘יפים אלקטרוניים, מלא מכל טוב: ציוד ריצה, מנעליים הראויות להרמס שליח האלים ועד כמוסות פלא המסירות כל שלפוחית; מגזינים ובהם אלף טיפים ותכניות אימון; וכמובן, ביתנים המפרסמים כמה ממאות המרתונים, שאתם יכולים לרוץ היום על-פני הגלובוס.
יש מרתון בחבל היין מדוק (“המרתון הארוך ביותר בעולם“), שלפי זמנו של המנצח מוקדש בעיקר לתחנות השתייה, שבהן אין ל‘ויטל‘ דריסת רגל; יש מרתון ביונגפראו – ארבעים ושניים ק“מ אופקי, שלושה אנכי, למנצח מובטח אוהל חמצן; ויש מרתון בשמש חצות באיסלנד. “אנשים ירוצו למען התענוג?” מתפלץ מישהו בבר במערב הפרוע, כשדוק המגיע מן העתיד ומבשר לו על כך ב‘בחזרה לעתיד 3.’ כן, אחי, וסוס מכני ייקח אותך כל בוקר לעבודה. קשה להאמין.
32. במקום הזה בדיוק, לפני חצי שנה במוסקבה, הבנתי מה הרגישה אשת לוט, כשהסתובבה אחורה. הירכיים שלי היו לאבן, שרירי השוק התכווצו אחת למאה מטר, השפתיים התייבשו עוד לפני שגמרתי לשתות. עשרת הק“מ הבאים היו סיוט עמום. עכשיו, חצי שנה אחר-כך, אני רואה צרפתי, שפונה בחדות ימינה ומדדה על רגל אחת, כמעט נדרס על–ידי הנחשול. כל מה שהוא רוצה הוא להגיע למדרכה ולמתוח את הרגל, שההתכווצות תשתחרר. מה אני אגיד לכם, נפל.
33. בכלל, הקילומטרים הבאים נראים כאילו נכנסתי לתוך ציור של הרונימוס בוש. כל מיני צורות של סבל אנושי פזורות לאורך השדרה: המקרטע, התשוש, המיובש וזה שאינו מצליח לדרוך. בערב אני רואה בטלוויזיה את החומר הבלתי נמנע: צרפתי חביב באמצע שנותיו, שכרע–נפל באמצע הדרך והגיע לחצי המרתון, כשהתחבורה כבר חזרה לרחובות, והמאחרים לסיים כבר יצאו מהמקלחת. הוא חצה את קו ה-25 ק“מ, התחמק ממשאית שלקחה רחב את הסיבוב, פרשׂ ידיו למול השמש השוקעת ואמר, ניחשתם, ”פפפפ״.
34. אבא שלי מוותר על כיכר יינה – משהו במטריצת הזמנים והמשימות לא ממש מתכנס – ויוצא לכיוון האטואל, שממנו יש רק חצי ק“מ במורד שדרות פוש לסיום. מרתון המעודדים עומד לפני השלב האחרון והמכריע, שבו ייפרדו הגברים מן הנערים: תפיסת המקום אחרי קו הגמר לתפעול מוקדם של הטרנינג והתמוטטות בצוותא.
״אם זה לא בא עד עכשיו, אני אומר לעצמי, זה כבר לא יבוא. זה הזמן לפתוח מצערת. אם הקיר לא בא אליי, אולי אני אבוא אליו – וקצת יותר מהר״
35. אם זה לא בא עד עכשיו, אני אומר לעצמי, זה כבר לא יבוא. זה הזמן לפתוח מצערת. אם הקיר לא בא אליי, אולי אני אבוא אליו – וקצת יותר מהר. המארגנים, ירום הודם, חשבו גם על זה. רצים מקצועיים, שמוטות עם בלונים צבעוניים מחוברים להם לגב, מושכים כל קבוצת רצים. רוצה לסיים בשלוש שעות? תיצמד לבלון אדום. שלוש ורבע? צהוב בשבילך. מאתיים מטר לפניי יש בלון כחול, ולפניי עוד שלושה. עד הסוף, אני אומר לעצמי, אני אראה להם מאיפה הבלון מוציא אוויר.
36. כל התרבות האמריקנית, אמר עזרא פאונד בעוד משפט שג‘ורג‘ וו בוש לא קרא מעולם, נולדה מתוך הקונפליקט בין אבות לבנים.
37. מצד ימין מגרשי הטניס ברולאן–גארוס. אני נזכר במייקל צ‘אנג, שלקה פעם בהתכווצות במהלך אליפות צרפת, ופשוט עמד שם, בזמן שאיוון לנדל הגיש. זה לקח זמן, מייקל, אבל אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש.
38. בתוך יער בולון מישהו שיצא לסתם ריצת צהריים מתעקש לנוע על המדרכה ממול, בכיוון ההפוך. האמת, יכול להיות שזה מישהו שהמארגנים היעילים להפליא שלחו, שנזכור שאנחנו בצרפת.
39. שלושה ק“מ לפני הסוף, נשבע לכם שאני לא משקר, עוברת לי בראש בדיוק המחשבה הזו: הלוואי שמישהו ייצא עכשיו ויגיד שממשיכים. מצד שני, יכול להיות שההכרה שלי לא מי–יודע–מה בשלב הזה.
״אחרי עשרים שנה, מה שנשאר מהרגע הזה הוא דבר פשוט: תפסו את היום… אני יודע שזה נשמע כמו אודטה, אבל במצב הזה, שני ק”מ לסוף, קחו את המילה שלי״
40. בעוד כמה חודשים זה יהיה עשרים שנה. כמו מתוך לידה, כמו מתוך ערפל תודעתי של מאמץ פיזי עצום, צפתי החוצה בחדר ההתאוששות וראיתי את הפנים של אבא שלי עומד מעליי. מהעיניים שלו יכולתי לנחש מה הוא רואה. קחו את המבט מהק“מ ה-21 ,החליפו את הנהרה בחרדה. השורש של שני המצבים נטוע באותו מקום.
אחרי עשרים שנה, מה שנשאר מהרגע הזה הוא דבר פשוט: תפסו את היום. חבל על הזמן בחשבונות ובצדק היסטורי, חבל על הזמן בהתמודדות עם אלף העוולות שבני-אדם גורמים למי שהם אוהבים ואוהב אותם. הורים זה תיק, אבא שלי אמר לי פעם, אבל אנחנו לא הג“א, ולא בכל תיק צריך לחפש עד שהכול ייפול. מה שתזכרו בסופו של דבר מכל זה, יהיה רק כמה החמצתם יחד. אני יודע שזה נשמע כמו אודטה (הייתה הגרלה במערכת וזה נפל עליי), אבל במצב הזה, שני ק“מ לסוף, קחו את המילה שלי.
41. עכשיו מדובר באדרנלין טהור. בלון כחול אחד כבר מאחוריי, את המרחק לסוף כבר אפשר לדמיין במונחים של הקפיצה היומית למכולת. ההמונים בצד צועקים, אני רואה רק כחול.
42 (ו-195 מטר). בקו הסיום אני מקפיד לדרוך על השטיח האלקטרוני. מכאן מניע אותי קו ייצור יעיל מתחנה לתחנה: מקבלים שמיכת מילוט לחימום, מסירים את הצ‘יפ, בקבוק אחרון ואיך לא, בננה. מנצח מרתון המעודדים מחכה לי, על פניו מבט של מישהו שראה הכול.
״היה גדול“, הוא אומר לי.
״נלך לאכול?” אני שואל. אחרי ארבעה ימים של דיאטת פחמימות, ישמור אלוהים על פרה בלתי מוגנת, שתעבור בסביבה שלי עכשיו.
״בטח“, אומר אבא שלי. ״אני מת מרעב. אין לך מושג איזה יום עבר עליי.״
