אין לי אף תמונה עם פרס.
אף פעם לא פגשתי אותו פנים אל פנים. לא לחצנו ידיים. לא התחבקנו. לא עשינו סלפי.
אף פעם לא שלחתי לו וואטסאפ ״שיחקת אותה, תותח״ והוא מעולם לא השיב לי באמוג׳י קורץ.
בהזדמנות היחידה שהיתה לי לפגוש את שמעון פרס מחוץ למסך, בכנס ״נשים בחזית״ של סלונה, הייתי חייבת לבחור בין הסלפי היחיד והאחרון, לבין עליה לכנסת לייצג את ציבור העצמאים. בחרתי באפשרות השנייה, בכאב לב גלוי, ואני גאה בעצמי על הבחירה הזו.
אין טעם לשרטט פה את תמצית חייו. ואולי זה לא אפשרי בכלל.
אבל כבר שנים שכאשר פרס עולה על המסך הקטן עולות לי דמעות בעיניים.
הוא נושא דברי חוכמה ולי נצבט הלב.
הוא חוגג יום הולדת, ולי ברור שהשמחה לא שלמה.
הוא מצלם סרטון מצחיק שעף ברשת כמו שאף היפסטר לא יודע לעשות, ואני מתגלגלת מצחוק, אבל זווית החיוך מתעקמת לי.
הוא נראה כמי שיחיה לנצח, ואני יודעת שהנצח יש לו סוף.
כבר כמה שנים שחברותיי הסמולניות ואני מזכירות לעצמנו שאף אדם לא חי בלי למות.
אפילו לפרס לא מגיע לחיות לנצח. הוא עשה בשבילנו מספיק, ועם כל הכבוד לזקיפות קומתו עד לרגע האחרון, גם לו מגיע לנוח מאיתנו.
אני באמת חושבת שאם עשית מספיק טוב בחייך, למות בשקט ובדיוק בזמן זה אחד הפרסים שמחכים לאדם בקצה חייו.
הבוקר אני מתנדנדת בין תחושת עצב להקלה, בין גאווה גדולה על האיש שהיה לבין כלימה עמוקה על מה שנותר כאן אחריו. רק תחושה אחת יציבה וברורה – עכשיו תורנו – אנשי הדור הבא, אנשי הארץ הזו, שיש להם תמונות עם פרס, שלחצו לו ידיים, שעשו איתו סלפי מדרגות, ששלחו לו וואטסאפ ושהוא ענה להם באמוג׳י קורץ, וגם אלה שמעולם לא פגשו אותו פנים אל פנים אבל גמעו את ימיו ומילותיו בידיעה שהוא האחרון להישען עליו. עכשיו תורנו לקחת את המושכות לידיים ולהוביל את המדינה הזו בדרכים טובות.
אנשים טובים, הטוב ביותר הלך, עכשיו הזמן שלנו להרים את הראש.