קשה להפריז במידה הפאניקה של אישה בחודש תשיעי ב-29 בפברואר.
שבועות של שיחות עם התינוקת שבבטן. אזהרות. לא בשבילי, בשבילה. שתדע שיש רק יום אחד שממש לא כדאי שנפגש בו. וכמו בסיפורים, בכל יום שחולף, מעמיקה התחושה שלא נגיע למרץ בהריון.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, אפילו עסקתי במשך שבוע שלם בלחשושי תפילות וסגירת דילים עם טעטא שבשמיים. שאם רק יתן לי להתעורר בראשון במרץ כשעודי בהריון, אהפוך לצדקת.
אני חושבת שבשש עשרה השנים האחרונות סיפרתי את הסיפור הזה 16 אלף פעם. אבל להגנתי ייאמר שזה סיפור שעשוי מהחומר שלא מתיישן לעולם.
לונג סטורי שורט
בוקר הראשון במרץ. אני מתעוררת, מתמתחת, שולחת יד אל הבטן, והשבח לאל – היא עוד שם. התינוקת שלי עשתה את זה. היא הצליחה להתאפק. יש אלוהים.
אממה? לכל דיל יש מחיר. וכנראה שעל התפילות האלה בוזבזה כל אבקת הסבלנות של התינוקת הזאת.
מפה לשם, צהריים מגיעים וההתלהבות על כך שה-29 בפברואר מאחורינו כנראה התישה אותי.
נכנסת לשנו״צ. מהשורש ע.צ.ל.ן.
שונצת, שונצת, שונצת, או לפחות עושה את עצמי. בצד אחד של המיטה – אני, מתהפכת מצד לצד. בצד שני של המיטה אחותי ובאמצע הקטנטנה שעשתה אותי אמא. שתי האחרונות נוחרות.
פתאום הטבע קורא, איך שאומרים. לא דרמה, כולה פיפי. מתגלגלת לאיטי לשירוקלחת הצמוד לחדר השינה, מתיישבת לפיפי, וקולטת שלא נגמר הזרם.
הבנתי אותך תינוקת
אמנם שבועיים לפני התאריך, אבל כנראה שיש גבול לכמה שאפשר לבקש.
סמס זריז לאב המאושר, ואני נכנסת בזריזות לאמבטיה לקראת הנסיעה לבית היולדות. המים ירדו, אבל אין צירים. עד כאן הכל בנוהל יש זמן.
מכאן והלאה – נוהל הוליווד.
תוך דקות בודדות אני קולטת שאני מהאמבטיה הזאת לא יוצאת. לא לבד בכל אופן. בדרך נס, גם לאחותי הזרם המתמשך של המים נשמע לא סביר, אפילו מתוך קורי השנ״צ.
היא מציצה מבעד לדלת, קולטת שאני והצירים כבר ביחסים מתקדמים ונכנסת לעזור עם עיסוי בזרם המים. נו, מה שמלמדים בסרטים ושלא עוזר בחיים בצירי לחץ.
אנחנו מסתכלות אחת על השניה, ודובקות במה שמרגיש כמו תאונה, אבל ממשיכות להתנהל רגיל. אולי עוד מים יעזרו.
חפ״ק אבא
עוד כמה דקות חולפות. בדלת נכנס האב המאושר. הוא שואל אם התקשרנו למד״א.
׳בשביל מה?׳ אני שואלת בעצבים, ׳אף אחד פה לא פצוע או מת׳. זה הספיק עבורו כדי להבין שאין עם מי לדבר.
תוך כדי שטיפת ידיים קפדנית הוא עשה את השיחה וחילק לנו הוראות בטלפון שבור מהמוקדנית.
׳קומי׳ הוא ביקש, ׳בואי נחכה למטה לאמבולנס.׳
׳אין בעיה׳ השבתי, ׳רד למטה ואני אפגוש אותך אחר כך.׳
׳אוקיי, אז היא אומרת שלא תלחצי׳ הוא אומר.
׳שהיא לא תלחץ׳ אני עונה, כי ברור לי שהראש הזה לא הולך לפגוש מיילדת. יש רק אמא, אבא, דודה ותינוקת במבצע הזה. אפילו הבוילר ערק והמים החמים אוזלים במהירות.
מעכשיו אבא הופך לפרמדיק, וגם למבוגר האחראי, היחיד שמתפקד בהיגיון בסיטואציה. הוא מבצע הנחיות ושולח הוראות לדודה המיועדת: ׳תביאי מהר שרוך ומגבת!׳
׳באיזה צבע?׳ היא שואלת, להדגיש את רמת התפקוד ששתינו מצויות בה. הוא לא נשבר, מסמן לה שלא משנה. העיקר שתביא כבר.
שלוש, שתיים, אחת
׳תתפוס את הכתף, תיזהר על הראש, שים לב לחבל הטבור׳ – צרור הנחיות בלתי פוסק שמגיע מהנייד מודל 2004 שצמוד לו בין האוזן לכתף. (של האבא, לא של התינוקת.)
הכתף נתקעת. (של התינוקת, לא של האבא.) אולי הרגע היחיד שאבא המפקד נלחץ. אני שולחת יד, כאילו עשיתי את זה מאה פעמים בעבר. שלוש, שתיים, אחת. עשרים דקות בקושי אחרי שהכל התחיל – נשמע בכי של תינוקת.
וגם סירנה של אמבולנס.
שני פרמדיקים טסים לחדר האמבטיה שבו אב כורע בישיבת כובסת, תינוקת בת דקה ורבע אחוזה בידיו, מחוברת עדיין בטבורה לאמא השוכבת עירומה לחלוטין באמבט. הם מנתקים את חבל הטבור ועוטפים את גורת האדם החדשה במגבת. לא זוכרת באיזה צבע.
׳סליחה׳, אני מתנצלת בפני הפרמדיק הדתי מבין השניים. הוא קצת חיוור. ׳חס וחלילה׳, הוא אומר, ׳זו פשוט הלידה הראשונה שלי.׳
׳נו, אז אני יכול ללמד אותך׳ עונה האב המאושר.
חומר טוב
שש עשרה שנים חלפו ולא נמאס לי לספר את הסיפור הזה, שבסופו שני אמבולנסים לקחו אותנו לבית היולדות שנמצא במרחק חמש דקות בלבד מהבית, ושבכל זאת לא הספקנו להגיע אליו בזמן.
באחד נסעו אבא גאה ותינוקת חדשה. באחר אמא עייפה ודודה מבולבלת שגמעה בקבוק רסקיו, שייקן נוט סטירד.
את האחות הגדולה הטרייה אסף באמצע הדרמה דוד מלא בתושיה, שהצליח להסביר לשוטר שהוא נוסע במהירות מופרזת כי אחותו יולדת עכשיו באמבטיה, ואף זכה בליווי משטרתי עד היעד.
ובסוף כל זה, נשארנו עם תינוקת. מהיפות שנראו, מהירת מחשבה, מהירת תפיסה, רבת תושיה, ברוכת כשרונות, שובת לב ושאת כל אבקת הסבלנות בזבזה ב-29/2/04, על הסיפור שתמיד שווה לספר שוב.
ואגב, לא נהייתי צדקת. בכל זאת, ילדתי באמבטיה. הרגשתי שסגרתי את החוב.
מזל טוב ילדה אהובה שלי. החיים האלה הם הבמה שלך, ואין טובה ממך לתפקיד.
