קודם כל אתחיל מהסוף: זאת היתה חרא של ריצה. כל כך חרא של ריצה, שבשלב מסויים התלבטתי אם להזמין חילוץ מוסק או להביא את חיים אתגר שיחשוף את המתחזה של מצעד ה-״אתם חייבים לרוץ שם״.
עכשיו שהורדתי את זה מהלב, אפשר לדבר.
האמת היא שכבר שנתיים אני רוצה לראות את ליל הנרות במנזר מר סבא ולא מצליחה להגיע. לפני שנתיים חשבתי שאני לא רצה מספיק מנוסה בשטח. בשנה שעברה הייתי חולה. וכשקוקו הרים את הכפפה, החלטתי שהשנה היא השנה. ככה מצאנו את עצמנו בשמונה בערב, בקור אימים, בכניסה לקידר הישנה, רצים לתוך החושך בתקווה לראות את האור.
אל המנזר ומעבר לו
תחילת המסלול נראתה מבטיחה – ירידה משופעת אבנים, קרקע מהודקת, עשרות פנסים, ומרגע שירדנו מההר גם לא היה קר. מה עוד נבקש? פנינו אל האור הגדול.
אבל באגדות, כמו באגדות, פחות משני ק״מ מההתחלה, הסוסים המהירים נעלמו באופק, ובגלל שהיה יותר חשוך מאשר בבדיקת קולונוסקופיה, לא ידענו איפה נמצא האופק הזה.
אחרי כמה ג׳יעג׳ועים על פיסטינים, שאולי היו ואולי לא היו חלק מהמסלול, התקדמנו כ-700 מטר לרוחב, שבסופם דפקתי סיבוב לקרסול ומצאתי את עצמי על הקרקע עם קוצים ביד ובחלק שרלוונטי לעניין הקולונוסקופיה. אבל קמתי והמשכנו בדרכנו אל הלא נודע. כולה 17 ק״מ. נסיים פה תיק תק.
(לזכות דנה אומר שהיא אמרה לי בדיוק בנקודה הזאת שאנחנו נמצאים רק 2.5 ק״מ מהרכב ושאולי כדאי לחזור. לרעת אלעד אומר שהוא בכלל לא הזכיר בפרק ב״קצב דיבור״ את הפציעות הנפוצות של סיבובי קרסול, למרות שאני לבד מעלה את הנקעים לראש הטבלה. בכל מקרה, מומלץ להקשיב – כאן.)
רצים באורות
איך שלא יהיה, עוד קילומטר והגענו למה שיהיה התפאורה שלנו מעכשיו ועד סוף הריצה, ואני לא מדברת על אורות מהבהבים בכוכי הסלע. אני מדברת על בוץ דביק וארומה של חרא. לא כמטאפורה, אלא ממש ארומה של חרא.
להגנתי אגיד שכדי לא להתעמת עם השמאלנית שבי לא הורדתי מסלול ולא הצצתי במפה לפני שיצאנו. סמכתי על החברים שלי שיובילו אותי לחוף מבטחים, ולכן לא ידעתי שהחוף היחיד שאפשר להגיע אליו במסלול הזה הוא גדת הביוב הזורם של עיסוואיה.
מכאן כל תיאור יחטא למציאות. אגיד רק שהצעתי בשלב מסויים לעבור לפיסול בבוץ, לעצור להקראה אומנותית של ״על נהר החרא שם ישבתי גם בכיתי״ המפורסם של קואלו, ו/או להזמין Gett helicopter.
מ מר מרמרת (ומנזר מר סבא)
למרות זאת, המשכנו בנוף המהמם של עלטה מוחלטת. כך זכינו במראות בלתי נשכחים של טלף כרות בשלולית, מרצדס מסתערבים, חדר רחצה בלי החדר ודנה עושה לי פרצוף של ״חכי, חכי בבית.״
אקצר ואגיד שבתום כשעתיים ו-8.5 ק״מ הגענו לטיפוס אל המר סבא (לצד עשרות ג׳יפים שרמזו לי שאולי ברגל זו לא הדרך הטובה ביותר להגיע לשם). בסופו, במפגש עם קיר האורות, הבנתי שבכל האתרים שמפארים את המחזה, מישהו יודע להשתמש בפוטושופ.
בוויז׳ן – חיכינו למדבר מואר באלפי אורות. בפועל – אצלי בנר שישי היו יותר אורות.
ויותר מזה – מכירים את זה שמכבים את כל האורות כדי שאף אחד לא ידע שיש מישהו בבית? אז ככה המנזר (שכשלעצמו הוא באמת יפהפה). כאילו הנזירים רק חיכו שכולם ילכו משם.
פאודה עונה 4 על האש
ובחזרה למציאות. אם רצנו עד כאן 8.5 ק״מ, עכשיו צריך גם לחזור אותם איכשהו.
בניגוד לחוק שקובע שהדרך חזרה יותר קצרה, הפעם היא נמתחה לאינסוף. הבוץ היה כבד יותר, הירידות מההלוך הפכו לעליות מחליקות, והמסלול דווקא כן נגמר, לפחות על השעון. כך שוב מצאנו את עצמנו מנווטים מהר אל הר בואכה קידר, שאמורה להיות בדיוק איפשהו…. שם. לא, שם. לא, שם.
וזה אנחנו, שכן הצלחנו להגיע בסופו של דבר אל היעד. אמנם לגדר המיגון האחורית והנעולה, ואמנם היינו צריכים להקיף את היישוב כדי להגיע לרכבים, אבל הגענו. מנגד, חבורת רצים, שהיתה קצת מאחורינו, סיימה את הדרך בעומק שטח A וחזרה לרכבים במיגונית של מג״ב. אבל זה כבר ספויילר לפרק הראשון של פאודה עונה 4.
לסיכום:
1.לא כל הנוצץ זהב.
2. לא כל הזורם נהר.
3. חבל שלא הקשבתי לדנה בק״מ 2.5. (ועוד אחרי ריצת הביוב הקודמת שלי השבוע!)
4. גם רשימת ה״לא לחזור לשם״ צריכה מקום ראשון – ויש לנו זוכה!
5. אם לחזור לשם, אז רק בשביל המעורב ירושלמי של יוסי בטאטע.
6. בשנה הבאה, 17.12.21, מיטל ואני מזמינות את כולם לריצת אלטרנטיבית מהממת לזכר הנזיר שמכר את הפרארי שלו. המסלול: חולות המוביל-צופית, ההבטחה: אלפי גוזניקים ופנסים סיניים לאורך השביל (או 20-30), בוץ ושלוליות, וכנאפה לקינוח. איוונט ייפתח בהמשך. אתם חייבים לרוץ שם.
