הלכתי עם שתי הגדולות שלי לראות את המחזמר ׳שיער׳. התלבטתי המון לפני שלקחתי אותן. למרות שאני מכירה את הסרט בעל פה, אפילו שאלתי חברות והודעתי לבת ה-12 שבעצם היא לא יכולה לבוא, כי רבות אמרו שהמחזה בוטה מדי לגילה, sex wise.
איכשהו, ברגע האחרון, החלטתי שהיא צריכה להצטרף. אם אני יכולתי לצפות בסרט, להבין וליהנות כשהייתי בגילה, היא בוודאי יכולה.
10 דקות לתוך המחזמר וכבר איברים נחפנים, סיגריות מוצתות, שמות של סמים קלים וקשים מושרים בלחן המוכר. הבמה צבעונית ומרשימה, התלבושות עושות חשק לקחת אחת מכל דגם הישר לארון, הטקסטים זורמים, משעשעים וכואבים.
בדרך אל הקאמרי הסברתי את הרקע למחזה, על המלחמות העקובות מדם, על ילדי הפרחים שברחו מהצווים שרדפו אותם והביעו את מחאתם בדרך של אהבה. קצת מוגזמת, לא מווסתת, אבל בלי בושה – הם צעקו ׳אהבה, חיים׳.
כן, הם אומרים זין, ולזיין ומזדיינים, הם עושים סמים על הבמה, לא משנה להם אם מישהו אוהב גברים, או נשים או גם וגם, אם הוא שחור או ורוד או שמן, גם לא אם פגשו אותו רק אתמול, הם לא מתביישים לומר שהלבנים נלחמים בצהובים על אדמה שהם גזלו מהאדומים, או במילים אחרות – החיים לפני הכל, אל תשלחו אותנו למות על אדמה לא שלנו.
הם עושים כל מה שאומרים לילדים שלנו עליו ׳נו,נו,נו׳. אבל יש להם מסר. כבר הרבה זמן אין כאן מסר. בפעם האחרונה שאנחנו יצאנו בהמונינו להיזרק ברחובות זה היה בגלל כסף, או חוסר היכולת של הכסף, אבל לא בגלל החיים עצמם. שרנו בפאתוס ׳תנו לקוטג׳ יד׳.
אם הילדים שלכם יכולים לראות חדשות, לדעת שעשרות חיילים מתים במלחמה ומאות חיים נגדעים בצד השני על אדמה לא שלנו, שאנשים מניפים סכינים ברחובות, שורפים תינוקות בשנתם, אונסים נשים על הבר, או מוכנים להצית את כל האזור בשביל להניף חת׳כת דגל דווקא על הר אחד מסוים, הם גם מספיק גדולים לדעת שפעם נלחמו ברחובות בשביל אהבה חופשית, בשביל make love, not war.
אם הילדים שלכם מספיק גדולים לשמוע ׳מוות לערבים׳ או ׳לזיין אותם׳, הם בוודאי לא יצולקו כשעל הבמה עוז זהבי ישיר על דנה הבתולה שאף פעם לא קיבלה זין. אולי זו הזדמנות להסביר להם מה זה זין, ולמה המילה הזו בדיוק נכנסה ללשון שלנו, ומה הקשר שלה למלחמה.
לפני הרבה שנים, הימים האלה שסביב יום הזיכרון לרבין היו ימים של תקווה, תקוות המיואשים, אבל תקווה בכל זאת. הייתה לנו תחושה שבנקודה הזו כולנו מסכימים, ושאם הצלחנו להסכים על משהו, עדיין לא הכל אבוד. חשבנו אז שיבוא סופסוף שלום לארץ הזו, לאדמה המדממת ללא הרף שלנו.
על המסכים שמות של מלחמות ומספרים שמציינים את מליוני החיילים ההרוגים, בוייטנאם, עירק, יום כיפור. מליונים. אבל הכאב הכי גדול הוא על חייל אחד שיש לו שם, שהוא לא עוד מספר, שהוא חיים שלמים שאפשר לתפוס שאבדו ברגע.
יום לאחר יום הזיכרון הלאומי לרבין, שבו ה׳שיר לשלום׳ הוכתם בדם, יורד המסך על הקאסט הצבעוני והמתוק הזה שקובר את ברגר שלו ושר ׳תנו לשמש יד׳. אני כרגיל דומעת, ומסתבר שגם הבנות.
באופן לא מתוכנן, עוז זהבי עוצר את מחיאות הכפיים ומכריז שיש אורח חשוב באולם, ה׳קלוד׳ הראשון מהמחזמר המקורי משנת 1971 – צביקה פיק. הוא עולה לשיר איתם ביחד, הקהל מוחא כפיים בסערה ואני רק חושבת כמה שנים חלפו מאז ששרו כאן לראשונה ״תנו לשמש יד״ וכמה זמן השמש מחכה, כי כאן לא מגבירים את האור יותר, היום מה שנותר לנו זה רק ׳מי שמאמין לא מפחד׳. תאמינו לי, אני מפחדת.
התמונה הראשית צולמה מתוך תכניית המחזמר
