365 ימי זכרון בשנה

״אמא, זה אני״, שמעה אביבה את קולו של קובי, בנה. היא לא חיכתה להודעה, לא המתינה לחיילים במדים שינקשו על הדלת.
היא ידעה שהם יגיעו וידעה שקובי שוכב שם, כשפניו בחול. היא מיהרה לאסוף את המשפחה ולצאת לבית החולים.

סמ״ר קובי איכלבום, מפקד בסיירת שקד של גבעתי, נפל בעת לחימה בנצרים ב-10.3.2002.
הכרתי אותו לראשונה יותר מעשור לאחר נפילתו, כשהגעתי ל׳בית קובי׳, הבית שהקימה אביבה אמו לזכרו.
זהו בית לחיילים בודדים מחטיבת גבעתי, שהצמיח בתוכו גם מרכז מורשת וערכים להדרכת מפקדים חדשים וותיקים לערכים של פיקוד טוב, אהבת הארץ וכבוד האדם. זה בית שקם על הערכים שקובי גדל עליהם וחינך את חייליו לאורם, וניתן לחוש בהם כבר מהפסיעה הראשונה לתוך הבית שהוקם לכבודו ולזכרו.

מילות פרידה

״אני ידעתי שאני עומדת לאבד אותו. חודשיים לפני שנהרג התאבלתי עליו. כולם חשבו שאני משוגעת מפחד, גם אני כבר התחלתי לחשוב כך. ראיתי את עצמי בהלוויה שלו, דמיינתי את כל הפרטים, וכשהגיע היום, פשוט ידעתי שזה הוא. לא יכולתי לחכות להודעה בבית״.

״קובי נפגע בראשו. כשהגיע לבית החולים כבר היה במצב של מוות מוחי, מונשם וליבו פעם. לא נגעתי בו. זה כבר לא היה קובי. לא רציתי שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממנו. הרופא ביקש שאגיד לו מילים טובות. ׳אין לי מה להגיד לו׳, אמרתי. את הכל אמרתי לו כל חייו, לא השארתי שום דבר שלא נאמר. הוא ידע כמה אני אוהבת ומעריכה אותו. הדבר היחיד שיכולתי לומר אז, היה שאם קובי יצטרך לחיות עם פגיעת ראש, אני לא רוצה שיחיה, אלה לא חיים שהוא היה רוצה.״

ביציאה מבית החולים אביבה כבר הודיעה שלא תיתן שישכחו את קובי.
״לא הפסקתי לדבר. רציתי שיזכרו אותו, שידעו איזה ילד הוא היה, איזה פלא. בנסיעה חזרה הביתה העולם נהג כמנהגו, זה נראה סוריאליסטי – איך יכול להיות שהשארנו את קובי שם והרמזורים ממשיכים לפעול? איך יכול להיות שקובי מת והשמים באותו צבע, השמש זורחת, המכוניות נוסעות בכביש?

גם בשבעה המשכתי: ׳אני אעשה, ואני אבנה, ואני אזכיר׳. לפעמים אחי היה אומר ׳אביבה, די לדבר לרגע׳, רצו שארגיש, שאעכל. אבל לא יכולתי. איך אפשר להבין משהו בכלל? הייתי רק במחשבה שלא יישכחו אותו.״

השגחה צמודה

אביבה מתארת התנהלות בעולם פיזי בעזרת חיבור לפן הרוחני. זה הכוח שמחזיק אותה שפויה, כך היא מסבירה לי בכל פגישה.

״כשקובי מת כולם היו בטוחים שאשתגע או שאמות אחריו. אבל אני הרגשתי שהוא כל הזמן איתי. הוא דיבר אלי, כיוון אותי, צעד אחר צעד. נזכרתי שבטקס, בסוף מסע כומתה, הוא העניק לאחד מחייליו את הכומתה האישית שלו. בדרך הביתה שאלתי אותו ׳קובי, למה נתת דווקא לחייל הזה את הכומתה?׳ והוא ענה לי ׳אמא, זו לא חכמה לצאת חייל טוב מבית כמו שלי, החכמה היא לקחת מישהו שקשה לו ולהרים אותו׳. זו מבחינתי הצוואה שהוא השאיר לי.״

״ידעתי מה אני צריכה לעשות והלכתי כמו סוס עם כיסויים על העיניים, ישר בדרך שהחלטתי. בית קובי קם, בדיוק תשעה חודשים אחרי שנהרג. זה כאילו שילדתי את קובי מחדש. אין לזה הסבר הגיוני ואני לא חושבת שהיום הייתי מסוגלת לעשות את זה.״

״אני מרגישה שהנשמה שלו מלווה אותי עד היום, בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות כלום. זה הכל הוא, מה שהוא האמין בו, מה שהוא אהב והעריך. הוא ספג מאיתנו בבית, ומאז שנהרג – אני למדתי ושאבתי ממנו. היום אני יודעת שמה שיהיה – יהיה. אין לי את היכולת להשפיע באמת על מה שעוד לא קרה, רק על מה שאני עושה מיום ליום.״

לתמיכה בבית קובי >> 

ניצחון הרוח

׳עד מתי תהיי כאן?׳ אני שואלת את אביבה לא פעם, כי לפעמים נדמה לי שהגיע הזמן לצאת, שהספיק לה כאן, שהבית עומד על תילו.  אבל אמא, כמו אמא, לא תעזוב כל עוד יש לה ברירה אחרת.

״הכל כאן זה קובי. אם אני לא אהיה, זה ייגמר. יהיה בית אבל לא יהיה קובי. וכשאני מגיעה לכאן אני מחוברת אליו. בית קובי הוא לא רק מקום של הנצחה, יש כאן המשכיות, זה מקום של משפחה, של חינוך לערכים, של כבוד, זה מקום של חיים. הנכדות שלי מכירות את הדוד שלהן דרך המקום הזה, חיילים מקבלים מפקדים טובים יותר בזכות המקום הזה. אם לא בית קובי אני הייתי מתה.

״יש תקופות כמו זו – בין האזכרה של קובי, לפסח, ליום הזיכרון, ליום ההולדת שלו שיחול בקרוב, שהן קשות במיוחד. אבל מבחינתי ניצחון הרוח הוא בבחירה איך לחיות, לא האם לחיות. זה לא נתון לבחירתי. בשביל זה יש כוח גדול ממני שמחליט בשבילי.

״יכולתי לחיות חיים של מת מהלך. במקום זה במשך שנים למדתי לחיות את הכאב. למדתי להפסיק להשתמש במוות של קובי כתירוץ לדברים, לא לצפות מאחרים לכאוב את כאבי, להיות מסוגלת להיות סבתא טובה, ואמא למוטי בני היקר, שיבדל״א.

יכולתי למות, אבל בחרתי לחיות חיים של אהבה, כי זה הכוח של החיים. ככה חייתי כשקובי היה בחיים, ולכן גם לא נותרו בי ייסורי מצפון על מה שלא הספקנו. הוא חי חיים קצרים אבל מלאים וידע שאהבנו אותו, לא חסכנו את זה ממנו אף פעם.״

אמא יודעת

לפעמים קשה לדבר עם אביבה. היא מראה גדולה מאוד לפער שחי בתוכנו.  מצד אחד היא חיה את הגדול שבכאבים והמר שבפחדים של כל אם, מצד שני היא מעשית להחריד וגם מלאה בחוש הומור בריא. המעבר בין צחוק לדמע שגור בשיחה איתה, ובשניהם קשה לשהות לאורך זמן. זו הנדנדה של חייה.

בכל השנים שאני מכירה את אביבה אני מרגישה שאני מבינה אותה כל פעם קצת יותר, אבל גם שאף פעם לא לגמרי אבין, ״ושבחיים לא תביני, נשמה יפה״, ככה היא תמיד מאחלת לי.

365 ימי זכרון 

״אני לא צריכה את יום הזיכרון, זה לא בשבילי. לי יש זיכרון כל יום, וכאב של אחרים לא גורם לי הזדהות, אני לא יכולה להכיל גם את שלהם.
אבל אני יודעת שעבור קובי זה היה יום משמעותי. הוא תמיד התייחס לזכר הנופלים בכבוד רב וקרא על מפקדים והעריך את פועלם ׳צריך לכבד את זיכרם׳ הוא תמיד אמר.

עם אחי היו לי חילוקי דעות בהתחלה – האם זה מה שקובי היה רוצה, כיוון שהיה בחור צנוע. אני הרגשתי שזה מה שנכון לעשות לזכרו, ושזה מתחבר לרצינות שבה התייחס לתפקידו כמפקד ולאהבתו לצה״ל ומורשתו ובמיוחד לחייליו ומשפחתו. אבל האמת, שאי אפשר לדעת שום דבר בדיעבד, אילו היה חי אולי היה הולך בדרך אחרת או מתפתח לכיוון אחר.

הכי כואב לי שאני כבר לא יכולה לשמוע את קולו. במשך שנים היה לי זיכרון של הקול שלו בראשי, עכשיו גם זה נעלם. יש רק דבר אחד שאני יודעת בוודאות שהיה אומר אז והיום באותה המידה:  ׳אמא, אבא, מוטי – לא רציתי שתסבלו כל כך.״

השנה, 2020,  אביבה פונה אל הציבור בבקשה לקבל את תמיכתו בקמפיין מימון המונים שמטרתו גיוס לטובת המשך פעילות הבית. ניתן לתמוך כאן >>