שנה עברה מאז הקיץ של המלחמה, שאף אחד לא רצה לקרוא לה בשמה.
שנה מאז שהתגלו המנהרות תחת רגלינו וזרעו פחד.
׳שום דבר לא השתנה׳, אני שומעת אומרים, חלק בצער וחלק בהשלמה. שום דבר לא השתנה.
איך לא? איך לא השתנה? הרי היו כאן 3 אמהות גיבורות, ועוד נער אחד שהפך לעשן.
ובאה אחר כך מלחמה, כמו תמיד כשלא יודעים מה לעשות עם כל הפחד, והזעם ועוד צרור של אלף רגשות. וכמו תמיד כשמישהו יכול להרוויח משהו מהאימה. ולעשרות משפחות נעצרו החיים. ועוד איך שהייתה כאן מלחמה.
והשתנה. בטח שהשתנה. כי השנה גילינו מנהרות מפחידות לא מתחת לאדמה, אלא בינינו, מרחיקות רחוק עוד יותר מכפי שהיינו. תעלות–תעלות מתחת לחברה. שוחות מחופרות שאף אחד לא העז להיות הראשון להרים את הראש מעליהן.
ודווקא במלחמה, הראשים קצת התרוממו. דווקא בשעת האזעקות. דווקא כשהיה רע. דווקא כשפחדנו. והעיניים נפגשו, והתקרבנו.
שנה עברה מאז הקיץ של המלחמה. שנה שבה בחירות ועוד מלחמה בינינו. שנה שהבנתי ששום דבר לא השתנה אצל מי שלא שינה. סביבי אנשים שהבינו שהמחבוא בחפירות לא מגן עלינו, אלא להיפך, מפורר את הכוח. ושלא משנה כמה צה״ל חזק , כשאנחנו מפוזרים אנחנו חלשים. שנה שהבנתי שמי שהולך עם הראש באדמה רואה מנהרות, אבל מי שמביט למעלה והלאה בונה גשרים.
אז כמו הרבה אנשים ניסיתי להושיט יד. ומצאתי עוד ידיים מגששות. וכשכבר לא היה מה להפסיד פגשתי נשים, שכמוני, רוצות שקט. ושהן מדברות בעברית או ערבית או עם אלוהים. ולא את כל השפות אני מבינה, אבל אחרי שקצת הקשבתי אני כבר לא מפחדת.
ופגשתי ימנים שנגמר להם הכוח ללעוג לנו, הסמולנים, והחליטו לנסות להקשיב, להשמיע, לשאול, להכיר, להסביר. סך הכל, כך אחד אמר לי, אני צריך אותך בשמאל, לשמור שלא אגיע לקיצון הימני.
ופגשתי שמאלנים שהסבירו לי שמלהיות צודק אף אחד עוד לא עשה שלום.
ודיברתי עם נשים שבכל דרך מחפשות איך לעשות שלום. לא נאיבי כזה של אהבה חופשית, אלא כזה שדווקא השכל הישר לא יכול בלעדיו. וישבנו ביחד לבושות בחליפות, בשביסים, בקריירה, בנעלי בית, בכפכפים, או גם וגם וגם, וכולנו דיברנו את אותו הדבר.
ופגשתי גברים שבטוחים שאפשר, אם רק נהיה קצת יותר סובלניים, ואם נלחם כדי שנשים יגיעו לשורות הקדמיות במקומות שבהם מקבלים החלטות, וגם רוצים בעצמם לגרום לזה לקרות.
פגשתי את המקום שמחבר. שממנו נבנה גשר בין שמאלנים לבין אנשים מימין, ונשים חרדיות, ומתנחלות וגברים. וככל שהשתדלתי פחות ופחות לשפוט ולנסות לקרבם לדעתי, כך הם התקרבו יותר בעצמם. והתקרבתי אני. ושכחו הקרבות. אלה שבתוכי, אני מתכוונת. וחזרה אליי התקווה, שאם בינינו פנימה נוכל, אפשר גם החוצה. אפשר גם עם הצד השני.
׳ומה זה יעזור שתשבו ותדברו על שלום?׳ אמא שלי שוב שואלת.
יעזור. אני עונה, יעזור יותר מאשר שנשב ונדבר על מלחמה.
אילוסטרציה: שאטרסטוק