בדרכו של הצלוב

נתחיל מהסוף. סיימנו. ונהנינו. שלא ישתמע אחרת.
אבל.
תודו שהיה צפוי שיגיע אבל.

איך הגענו לכאן

הכל התחיל לגמרי במקרה. סוג של. זה היה כשדנה ואני דיברנו על כמה שהיה לנו קשה באולטרה מרתון ערבה. ואז הגענו למסקנה ההגיונית שצריך לקבוע עוד אולטרה, כדי לעשות חוויה מתקנת וליישם את המסקנות שלנו.

רצה המקרה ובדיוק בערך בזמן הזה, נרקמה במיזם ״קוקו טריפ״ התכנית לרוץ את שביל ישו, שאורכו 70 ק״מ. מכיוון שלאורך כל הריצה בערבה אמרנו אינספור פעמים ״אלוהים ישמור״, שביל ישו נראה כמו הברירה הטבעית.

חיים ואיתמר נקלעו לתכנית הזדונית באופן די צפוי, ומיקי הצטרף ברגע האחרון – ללמדנו שתמיד יש אנשים יותר משוגעים מאיתנו.

עד פה רק בשביל לענות על השאלה ׳איך לעזאזל הגענו לכאן?׳.

׳כאן׳ זה שישי לפנות בוקר, חושך, למרגלות הר ארבל. עולים על האוטובוס. בתוכו יושבים כבר קרוב ל-50 רצים ערניים מדי.
התכנית: נוסעים לנצרת כדי לרוץ על השביל שבו, כך על פי המסורת, עבר ישו מנצרת לכנרת כשהוא נושא עימו את בשורת הנצרות. וההיסטוריה, כמו שכולנו יודעים, מראה שזו בהחלט סיבה למסיבה.

הגענו לנצרת. יורדים מהאוטובוס, עושים תמונה קבוצתית ושולחים את הרצים האדוקים להתחיל את המסלול בסיבוב כנסיות. אנחנו, לעומת זאת, חוזרים אל האוטובוס כדי לקצר 6 ק״מ ולהתחיל מציפורי.
מגיל צעיר אני לוקחת קיצורי דרך בכל הנוגע למצוות.
סלח לי אבי כי חטאתי.

בואו נתחיל מהדברים הטובים.
קודם כל, אי אפשר לתאר במילים (וגם לא בתמונות) כמה יפה הארץ שלנו, ובעונה הזאת במיוחד.
המסע שלנו, שיצא מציפורי ונגמר למרגלות הארבל, סיפק לנו עשר וחצי שעות, על פני 51 קילומטרים רגליים, של נופים שבכל רגע ורגע גורמים לבית החזה להתרחב ולנפש לרצות שלא ייגמר לעולם.

פריחה בשלל צבעים, מרבדים ירוקים, אלף גוונים של ירוק עוטפים בלי סוף גוונים של אדמה וסלע. מים זורמים, מישורים ושדות רחבי ידיים, גבעות, הרים, גשם, שמש, רוח, פרות, סוסים, בתי קברות וכנרת אחת מתפקעת ממים באופק.
אני כותבת את זה ובא לי לחזור לרוץ שם עכשיו. אז מה אם מדרגות מהוות אתגר כרגע?

“בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם.” ~ מתי 4:19

הנה ה׳אבל׳. ג׳יזס קרייסט!
בא בנאדם, אומר לחבר׳ה, תשמעו – היה לי סמול טוק עם אלוהים, יש לי רעיון, היה לי חזון.
בואו מנצרת לכנרת, לכו אחרי, נגיע למקום טוב, תסמכו עליי.
זה יריץ.

אנחנו יודעים איך זה נגמר עם ישו, (מה הפלא שצלבו אותך, גבר?), אז למה חשבנו שצפויה בשורה אחרת להולכים בדרכו?

חלילה, לא שאני מטילה ספק בבחירות של בן האלוהים, כן? אבל תנו לי מפה ואני מסמנת עכשיו שלוש דרכים יותר קצרות להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳.
המסלול, בתצורתו הנוכחית, זה מקרה קלאסי של ״בוא שניה אח שלי, נעשה עיקוף אני צריך לאסוף משהו שהשארתי איפשהו״.

*חדי העין יבחינו בתמונה במשהו שמישהו השאיר איפשהו במסלול.

הסבר אפשרי. לא שחלילה.
חלילה וחס.

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם כִּכְבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים.” ~ מתי 10:16

ונכון שאמרתי שיפה עד לבכות כל הטבע הזה שם בחוץ, מעשה הבריאה, אבל יריץ, אדוני, זה איפה שאפשר לרוץ. כלומר, רגל רודפת רגל, הופ-הופ לרחף כזה באוויר בין צעד לצעד, ולהזיע ולהתנשף, ולדעת בדיוק איפה הנעל שלך נמצאת בכל פעם שהרגל עוזבת את הקרקע ולא לחשוש שהאדמה תבלע אותה, כי פתאום הפכה לבוץ טובעני.

ואיך יודעים שמסלול הוא לא יריץ?
למשל כשמתקרבים לפרה לסלפי, והיא, במקום לברוח בריצה, זורקת: ״חכו שניה, קחו אותי מהצד הטוב שלי״. זה סימן שברור לה שהיא נטועה בקרקע כמו עץ אלון.

״הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת.״ ~ מתי 5:38-41

איפשהו במהלך תקופת האימונים בחורף הארור ששרר פה, הבנתי ש-70 ק״מ גדול עליי לעכשיו והפחתתי ל-40.
פלוס מינוס.
זה איפשר לי לרתום ביתר קלות את חיים למשימה, שרתם את איתמר למשימה, תוך שהוא מבטיח לו גג 42 ק״מ על 350 מטר טיפוס.

אבל אתם זוכרים שכתבתי בהתחלה שסיימנו למרגלות הארבל עם 51 ק״מ, בתחנה שהיתה אמורה להיות בנקודת ה-53 ק״מ על המסלול של הצדיקים שיצאו 6 ק״מ לפנינו מנצרת, מה שהוסיף לנו סך מצטבר של תשעה ק״מ לתכנון המקורי.

והמסקנה שלי מכך היא שזלזול בלימודי ליבה הוא כנראה לא עניין חדש בקרב חסידי אדושם.
רק אומרת.

בשם האב, הבן ורוח הקודש

איך שלא יהיה, רצנו והלכנו בכל היופי הזה, והבנו שעם קיצור או בלי קיצור נעבור פה את מרחק המרתון בהרבה, והחלטנו לזרום על זה בכיף. לא שהיתה ברירה, כי את הרכבים השארנו אי שם, כשעוד שרר חושך על פני תהום.

ואיך להגיד? כל כך הרבה זמן עבר, שעד שהגענו לארבל החושך כבר איים לרדת עלינו שוב.

שמונה שעות מהיציאה לדרך, ומהיכרותי איתי אני מחכה לבאסה, לחוסר הסבלנות, אבל כמו נקודת הסיום – זה פשוט לא מגיע. במקום זה הבנתי שהכל מצחיק אותי.

אף פעם לא הייתי על מסלול עשר וחצי שעות. אני מכירה אולטראיסטים שמספרים שאחרי יממה או משהו כזה מתחילות הזיות, אבל על מצב כפית עוד לא שמעתי.

מה שכופף את הכפית היה הרגע שלפני הירידה ביתדות, כשבאופק הבחנתי בעשן לבן עולה מחוף הכנרת.

׳כנראה שנכנסנו לקיפול במימד הזמן של היקום׳, הכרזתי, כי גם הסונטו שלי התחרפן והציג פתאום שוב את השעה 7:15 בבוקר. אולי שלח לנו סימן, ישוע, שלא נתעסק איתו.

׳באמאשלי׳, אמרתי לחברים, ׳התחלנו לרוץ לפני כל כך הרבה זמן שבינתיים הספיקו לבחור אפיפיור חדש.׳

“לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי הַמָּחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ; דַּי לוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ” ~ מתי 6:34

אבל אנחנו מה אכפת לנו? הזמן הוא חסר משמעות ברגע שאתם מבינים שאתם חבורה של אנשים מבוגרים, שליום אחד שמו הכל בצד, נעלו נעליים בצבעים בוהקים, לבשו חולצות אחידות, יצאו אל הטבע וזכו ביום שלם של מסע פנימה והחוצה, שממלא וממלא, וקצת מרוקן ואז ממלא שוב. וברור לכם שקשה ככל שתהיה, הדרך שווה את הכל.

ללא ספק, המשך יבוא.
שאלוהים יהיה איתנו.

“אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו” ~ הבשורה על־פי יוחנן, ט”ו, 13

צחוק בצד.
את המסע הזה הגה וארגן לאורך זמן רב, בהמון מחשבה, בנתינה מלאה ובדאגה לכל מי שרק רצה להצטרף – קובי פלד. איש של אהבה לטבע, לריצה ולאנשים. השילוש הקדוש.

מי שלא מכיר את מיזם ״קוקו טריפ״ מוזמן לרוץ להכיר, להתחבר לאהבה לריצה, לטבע ולמרחבים.
באתר שלו תמצאו ריצות שבועיות, חלקן מאתגרות מאוד, חלקן מאתגרות מאוד מאוד, חלקן… טוב, הבנתם.
כל הריצות שלו יוצאות מהלב ונכנסות אל הלב, ויש עוד הרבה שבילים שקובי מתכנן לצאת לחקור ברגליים. קוקו, כשמו.
תודה גדולה, אוהבת אותך ואת מה שאתה עושה.

ותודה ענקית למתנדבים שהגיעו ליום שלם שכל מהותו נתינה ועשיה.
אלון קורן, אלון סגל, דן בוקיש ואיתי בן זאב – ביסלי ישמח לבב אנוש, אבל החיוך והעידוד שלכם זה מתכון שצריך למכור לאוסם.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.