יש לי כמה דברים להגיד על היום הזה-
הראשון הוא שנורא מבאס להקשיב לשידור בסוגייה משפטית, ולהבין שוב שבמקום הגלאם של ויקטור סיפונטיאס והארווי ספקטור לנו יש רק שפה מצוקצקת, שמערבבת לשון ארכאית עם מילים בארמית שיוצאות מפיהם של אולטרא-חנונים של בתי משפט.
משאמרתי את זה הנה מה שבאמת בוער לי על קצה הלשון:
לא מעניינת אותי תרומתכם לחברה, למדינה ולתולדות עם ישראל.
לא אכפת לי אם איבדת יד או רגל או אם הובלת אלפים רבים של חיילים למלחמה כדי להשיב את הבנים.
לא משנה לי אם הגעת מרומם ומוקף במקורבים או חפוי ראש ומתהדר בענווה הראויה למעמד.
עבירה על החוק היא עבירה על החוק.
פשע הוא פשע.
החוק הוא אחד וכך גם חובתנו כלפיו.
מלבד כאשר מדובר באישי ציבור רמי מעלה, כאלו שזכו לאמון הציבור בשעותיו הקשות-
עליהם חלה חובה כפולה ומכופלת.
הם הפנים של המדינה הזו ועל פי צעדיהם נחרש התלם ועל פי מעשיהם נכתבים דברי ימינו.
עכשיו, תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
אני לא שותפה לתחושת הצער והבושה המתרחשת ומתרגשת. למה?
כי אני לא עשיתי שום דבר רע.
אני מודה שכאשר שמעתי את הציטוטים מדבריו של השופט רוזן מתוך בית המשפט כל מה שעבר לי בראש זה ׳יהיה כאן דיסקו! (או רוקנ׳רול)׳
כי כך יעשה לאיש אשר לא הסתפק בכל הטוב שהיה לו.
כך ייעשה למי שחמד ממון על גבו של ההמון, כך ייעשה למי שידו נשלחה לעברה של מי שלא ביקשה זאת, כך ייעשה למי שסמכנו עליו ועשה במנדט שקיבל מאיתנו שפטים.
שערותיי סומרות בכל פעם שעולה לדיון שאלת ׳המחיר הציבורי שהוא כבר שילם׳.
תסלח לי, אדוני, ויסלחו לי כל האדונים שעשו שימוש בטיעון הבזוי הזה לפניך, אבל את המחיר הציבורי אני משלמת. אנחנו משלמים.
אתה פשוט מכבד את הצ׳ק שחתמת עליו במו ידיך ובעיניים פקוחות.
אתה פשוט מכבד את הצ׳ק שחתמת עליו במו ידיך ובעיניים פקוחות.
מקווה שאתה אוהב כתום.
זהו. אמרתי את זה.