כמעט שלושה שבועות עברו מאז שרצנו מהחרמון לכנרת, ובכל פעם שאני מנסה להתחיל לכתוב על האתגר אני מסתכלת על הדף הלבן, הוא מסתכל עלי בחזרה ואז אומר לי ״מה את רוצה ממני נשמה? זו את היית שם, אני אין לי מושג.״ תשכחו כל מה שסיפרו לכם על דפים חלקים. כפויי טובה. שום דבר טוב לא יוצא מהם.
בכל אופן, הכל התחיל, כדרכם של דברים, בהתחלה.
היה איזה יום של ראשית הקורונה, שבו בשיחת טלפון רנדומלית עם אורנה הכרזתי שאני רוצה לרוץ את שביל הגולן בשלושה ימים – 120 ק״מ, אבל להתחיל בטיפוס על החרמון, (כי אם כבר מגיעים עד לחניון – לא נעלה למעלה? – 130 ק״מ), ותוך דקה ורבע, כאילו נזרק גפרור במפרץ הפרסי, האש התפשטה והפכנו לחמישיית נשים +1 יחידה גבר שחברו לאתגר, ומשם התדרדרנו למיתוג, איוונט פומבי והצטרפות של כ-50 איש לאירוע, ולקינוח, איך לא – תוספת שמביאה אותנו לסיום לחופה של הכנרת במקום בסתם איזה פיזדיולוך – 140 ק״מ.
שבעה חודשים עמדו לרשותנו להכנה לאירוע, ובהם מאות רבות של קילומטרים, מיעוט שעות שינה (אם לא מחשיבים שינה על סלע), שני סגרים ואינספור הכנות לוגיסטיות. אבל למה שאלאה אתכם בהכנות כשאפשר להלאות אתכם ישר במסלול?
יום רביעי, יום 0
איך שסיימנו את ההכנות בקיץ המפרך והמאובק, הגיעה השעה, שערי שמים נפתחו והיורה הפך את כל הארץ לפארק אצ׳קלונה. זה כמובן לא פגע באופטימיות הקוסמית שלנו, וכשהרכבים עמוסים לעייפה באוכל וערימת תיקים לכל רץ – חורף, קיץ, סתיו, אביב, כי לכו תדעו – שמנו פעמינו אל החרמון. וכשאני אומרת פעמינו, אני מתכוונת לווייז.
לא דאגנו. מה אנחנו, דאגניסטים? באמתחתנו תיק מסלול מפורט כמו למבצע בשייטת, בגולן מחכה לנו הקשר״ש (קצין שביל ראשי) – יהודה וינברג, וצמודות אלינו מנהלות הצוות הלוגיסטי הטוב ביקום – קים ודנה.
כל הגשם בעולם לא יזיז אותנו מהתכנית:
יום 1 – מהחרמון להר בנטל – 43 ק״מ | 1740 טיפוס, 2000 ירידה
יום 2 – מהר בנטל לחניון דליות – 45 ק״מ | 450 טיפוס, 1150 ירידה
יום 3 – מחניון דליות לחוף האון – 52 ק״מ | 1400 טיפוס, 2000 ירידה
גשם אולי לא, אבל ערפל וצה״ל כן.
בעליה לחדרים שלנו באודם הכביש נעלם. ז׳תומרת, אולי לא ממש נעלם, אבל גם לא נותרו ראיות חותכות להימצאותו. ערפל סמיך ונמוך כיסה את הדרך, ולנו נותר רק לנחש לאן להתקדם מכאן. ובשעה שכל הרצים מתניידים להם צפונה ומתקבצים בחדר הקטן והחמים לארוחת ערב שלפני ריצה, באחורי הקלעים התרחשה דרמה שאנחנו לא היינו מודעים אליה. רק אחרי שכולם הלכו לישון הגיע הטלפון מהקשר״ש: אין אישור עליה לחרמון. המסלול רטוב, ערפילי ומסוכן.
אחסוך לכם את התמוטטות העצבים, ואגיע לשורה התחתונה: לא בטוח, לא עולים. אבל ביום השני נעלה? בשישי יתאפשר? יהיה בסדר, נכון? אין באמת את מי לשאול. כולם ישנים. מזל שמיטל, מרב וניר, עדיין ערים. ביחד קיבלנו החלטה ואיתה מתקדמים: הופכים את סדר הימים, וכולם ימצאו את ההודעה בוואטסאפ בבוקר. סופרייז.
יום חמישי, יום 1
יום 1 הפך ליום 2, היום נדחה למחר, מחר הוקדם להיום, ועל מחרתיים נדבר בהזדמנות. יופי שעבדת שלושה חודשים על תיק מסלול, עכשיו אפשר לגרוס אותו ולשאת תפילה לאדושם שבמרומים, מה שנראה יותר יעיל בשלב זה.
בשעה 6 בבוקר כולם מתייצבים על הר בנטל, או לפחות נדמה לי שכולם התייצבו, כי בערפל ששרר אי אפשר היה לראות שום דבר מלבד את הכפפות של עצמך. שיט, שכחתי כפפות!
הלוגיסטיות יושבות ברכבים המחוממים ומסתכלות עלינו בעין עקומה, כדי לא לחסוך בדרמה מתחיל גם לטפטף והקשר״ש משלח אותנו לדרכנו וכמו מפקד מקצועי – חוזר לרכב החם.
איך שיורדים מהבנטל, בירידה תלולה אבל די כיפית, גם יוצאים מעננת הערפל, ומזג האוויר מתייצב – קריר ובהיר. מושלם לריצה.
היום הראשון, שהוא בעצם היום השני בתכנית, מביא אותנו אל כמה אתרי מורשת גולניים – מהטורבינות המפורסמות בבני רסן (הזדמנות לצלם תמונות מקוריות שאין לאף אחד בעולם), אל התצפית בהר חוזק, אנדרטאות פזורות לזכר הגדודים הלוחמים בכל כמה קילומטרים, תחושה של ביקור על הסט של ״שעת נעילה״ שעוד תלווה אותנו לאורך המסלול – ואיפה צנובר?!
כבר כתבתי בעבר על הדייט הראשון שלי עם האזור הזה במרוץ הרי הגעש, שאליו הגעתי פחות מוכנה, בלשון המעטה.
גם תחנת האמצע, שבה פגשנו את דנה וקים להצטיידות, נמצאת סמוך לאנדרטת אור וירושלים – לזכרו של רס״ן יוסף שריג שנפל במלחמת יום כיפור וכתב באופן מופלא ״ראיתי עיר עוטפת אור.״
הרבה אנשים הספיגו את האדמה כאן בדמם כדי שאנחנו נוכל לרוץ פה, והמסלול לא נותן לשכוח את זה.
בדרך לחושניה אנחנו רצים ביער יפהפה משמורת בשנית, הפריחה לצידנו, יהודה מרים סט צילומים ולפני סוף המקטע אנחנו עוצרים בהריסות לצד המסגד המופגז. בימים הבאים נזדקק ללא מעט סיעתא דשמיא וחבל לשים את כל הז׳יטונים על אל אחד.
יהודה מצטרף אלינו למחצית השניה של היום, שעוברת ברובה בערבה רמת–גולנית רחבת ידיים, בחלקה על סוללת נ״ט (השם יקום דמה), בחלקים רבים זרועת בולדרים מבזלת, ועם גיחה למביני עניין לבריכת נעמי, ליד היישוב יונתן, שמקררת לנו היטב את הרגליים ומחזירה את הכוח לרוץ.
אנחנו עוצרים גם ברוג׳ום אל הירי – גלגל הרפאים שבנוי מאבנים – שלא לגמרי ברור למה הוא שימש, אבל הימור שלי: היו מקריבים בו נערות בתולות.
הריצה לנקודת הסיום עוברת על גדת מאגר מים המכונה דבש, ונדמה לי שכך אפשר גם לסכם את היום הזה: דבש.
בחניון דליות, בתום 48 ק״מ, פוגש אותנו הצוות הלוגיסטי עם סיר מרק חם, ולפחות אצלי המסלול נגמר רק כי הגענו לסיום. עדיין מתחשק לי להמשיך לרוץ.
אחרי מנוחה קצרה אנחנו נכנסים לרכבים ונועם מכוון אותנו אל בית הספר לקצינים סורים, לראות את הגרפיטי המשוגע במבנה, ואני נורא שמחה על הגיחה הקטנה הזאת, כי קים, שהיא גם הבת שלי וגם הנהגת שלנו, למדה משהו על החברות המיוחדת הזאת שנוצרת בין רצים, שמוכנים לשבת אחד עם השני ברכב סגור אחרי 50 ק״מ בשטח. (למען הסר ספק – היא פתחה את כל החלונות.)
יום שישי, יום 2
אם חשבנו שסיימנו עם הבלת״מים בהחלפת הימים, אז חשבנו.
מזג האוויר אמנם התייצב, אבל לקורונה תכניות משלה, וממשלת ישראל נחושה במידת מה, בערך, למגר את המגיפה, אז שוב בערב שלפני הריצה אנחנו מבינים שמוטל סגר חדש על הכפר מסעדה, וזה בתוספת לסגר שכבר הוטל ולא שוחרר ממג׳דל שמס. יופי, ממש יופי לשמוע.
יש אישור מבטחון החרמון, אבל מפיקוד העורף אנחנו מקבלים סירוב עיקש. למרות שיש לנו אישור מעבר לאתמול לעלות לחרמון, היום אפשר לדבר ללמפה. היגיון וממשלת ישראל הרי לא הולכים ביחד.
אני מחליטה לשים את מבטחי באדושם, החלטה מטופשת כשלעצמה, כי לכי תהיי כופרת 42 שנה ואז תאמיני שהוא יפתח לך את שערי החרמון רק כי יצאת הבוקר בגרביים גבוהים וכיסוי ראש.
למה בכוח אם אפשר במוח?
בכל אופן, בתום ארוחת הערב אנחנו מצטיידים בתכנית מגירה: אם לא יתאפשר לעבור במג׳דל שמס, נעלה לחרמון דרך שביל הגולן שבו אנחנו מתוכננים לרדת בכל מקרה – תוספת של 6 ק״מ ועוד כמה מאות מטרים של טיפוס.
האנשים סביבי מחליפים מבטים אבל מהנהנים עם הראש, ואני רק מקווה שלא כולם עושים את דרכם עכשיו חזרה למרכז הארץ בשעה שאני הולכת לישון באמונה שלמה שבבוקר יתרחש נס. (במקביל אני מחפשת בגוגל את הדרך המהירה ביותר לחזרה בתשובה, כי ברור שעליה רגלית היא רק הרעיון היחיד שיותר דפוק מהסגר בעצמו.)
בפועל, בחמש וחצי בבוקר אנחנו מגיעים למחסום במג׳דל והרכבים נתקלים בסירוב.
אני ניגשת לשוטר בעמדה ומסבירה לו את המצב. בטוח יש כאן מישהו עם טיפת היגיון שאפשר לדבר איתו.
ובכן, לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה היגיון, אבל רצה היושן במרומים והשוטר שלפני רץ.
אני מסבירה לו שאנחנו מתאמנים כבר יותר מחצי שנה ושהיה לנו אישור לאתמול ושלא עלינו רק בגלל הגשם.
״מה, אתם באים פה למרוץ?״ הוא שואל.
– בטח, מרוץ, מרוץ – משהו חדש, מהחרמון לכנרת דרך שביל הגולן, מרוץ חברתי לפנים.
הופה! נדלק לו האור בעיניים.
כל כך קל לשאת ולתת עם מכורים.
אחרי שאני נשבעת שאנחנו רק עולים למעלה, לא עוצרים אפילו לשניה בכפר, אפילו לא לכנאפה, הוא אומר שאולי יירשם למרוץ בשנה הבאה, ואנחנו מקבלים אישור מעבר ומטפסים אל עבר החניון: החרמון בידינו! (ההרשמה לשנה הבאה סגורה.)
מלכות החרמון
היום הזה מתחיל במזג אוויר מושלם – ראות קריסטלית וקרקע במצב מדוייק לריצה. אנחנו עולים דרך ציר החשמל, והכל מסביב נראה כמו תמונה.
העליה שחששתי ממנה כל כך הרבה זמן מתגלה כלא בלתי עבירה, אולי תודות לפרץ האדרנלין שהציף אותנו עם אישור המעבר, ובדיוק לפי התכנית אנחנו מוצאים את עצמנו בול בזמן על פסגת החרמון ונכנסים לביקור במוצב. הצילומים המגניבים לא מסגירים את תחושת המועקה ששוררת במקום הזה. או שאולי זו רק אני והאונה השמאלנית העודפת שלי. לא יודעת. לא חובבת בונקרים.
עכשיו, כאילו זה לא מספיק, שניה לפני הירידה מהחרמון אני מעיפה מבט בטלפון – יהודה הקשר״ש מדווח לי שחמ״ל חרמון מחפשים אותי. אני מחייגת, אבל אין תשובה. יום שישי, וינצנץ. מתחילים לרדת בירידה התלולה, ותוך דקות שריקות הציפורים מתחלפות בשריקות פגזים. אז זה מה שרצו מהחמ״ל…אוקיי. שעת נעילה או לא שעת נעילה?
בדרך לתחנה הראשונה של שביל הגולן, לצלילי הפאודה, אני רצה לפני כולם, ושניה לפני שאני מגיעה למישור, הקרסול שלי דופק סיבוב, אחד כזה ששומעים את הרצועה עושה סקרץ׳ כמו תקליט של דיג׳יי. איך שאני רואה את זה באותו רגע – יש לי רק שתי אפשרויות: להתיישב ולבכות או לשכנע את עצמי שזה לא קרה. מכיוון שכולם מאחוריי ואין אף אחד שיכול להעיד שזה כן קרה, אני בוחרת באופציה השניה: זה לא קרה.
עכשיו נשאר לי רק להשתכנע בזה עד העליה לנמרוד, מה שכמובן מתגלה כלא בעיה בכלל, כי הרבה יותר בעייתיות הירידות שלפני העליות לשם. אני מתלבטת לשניה אם לחלוץ את הנעל כדי לראות אם הרגל התנפחה או הכחילה, אבל גם כאן אני נוקטת בגישתי האמונית: מה שאני לא רואה בעיניים – לא קרה.
נגד השעון
את החלק הבא של המסלול רצנו כבר באף אחד לא יבוא בגולן – ממג׳דל שמס אל ברכת רם, דרך יער ומטעים ועל גדת מאגר המים – מסלול יפהפה. שם אנחנו גם פוגשים את יואב וחבריו, שכל מי שרוצה לרוץ בצפון הרמה חייב להכיר, כי הכי כיף לרוץ איתו.
בחלק השני של היום אנחנו רצים ביער אודם, שהוא לא פחות מיער פיות, אל הר אודם. למרות הנוף המשגע יש כאן נפילה במצב הרוח. הטיפוס על החרמון פתח פער גדול בין מד המרחק לציר הזמן, וזה גורם קצת לתסכול. מזל שאנחנו בחברה טובה ומהר מאוד הצלחנו להרים לעצמנו ולדרבן את עצמנו במילותיה של הכהנת פירה: תתקדמו.
מכאן יש מקטע שהנוף בו משתנה והופך מיער צפוף למשטחים רחבי ידיים של בזלת, ושמסתיים בתחנת המפגש עם הצוות שלנו באנדרטת פלס״ר 7 – ואולי זה הזמן לדווח לאבינועם שאורית פגשה הבוקר קיפוד ביציאה מאודם. צנובר שהופיעה במערכה הראשונה יידרס במערכה השניה. קורבן של הנסיבות.
החלק האחרון של היום הזה מוביל אותנו דרך עמק הבכא להר בנטל. בדרך עוברים שוב ליד שדה טורבינות שצצות פה כמו פטריות אחרי הגשם, מטפסים עוד קצת אל לוע הר געש רדום, עוברים שוב באנדרטת זיכרון ומתחילים לספור לאחור את הקילומטרים.
רגע לפני הסיום, אנחנו רואים מרחוק, כמו פאטה מורגנה, אדים עולים מעל מאגר בנטל והמוני אנשים, לא לגמרי לבושים חרף הקור, מתרוצצים הלוך ושוב. אנחנו מגיעים לשפך מים חמים שמהווה מוקד התקהלות פרו–קורונה מובהק, וחלק מאיתנו קופצים לג׳קוזי הטבעי, בעוד אחרים היו שמחים להטביע אותם בו ולסיים כבר את המסלול הזה.
באווירת ״בואו לא נרצח אף אחד״ אנחנו מוותרים על הטיפוס לבנטל כדי לא לסיים בחושך, ויום מס. 2 מסתיים לו עם 43 יפהפיים ובלי קורבנות בכלל. כלומר, חוץ מהקיפוד.
יום שבת, יום 3
לקום מחר בבוקר עם שריר חדש בלב
בואו תישנו באוהל מונגולי על מזרן, אחרי יומיים של כמעט 90 קילומטרים ובהם הירידה מהחרמון, (ותראו איך כבר לבד ויתרתי לכם על העליה כאילו לא היתה), ועם זה צאו ל-53 ק״מ שצופנים בחובם 1400 מטר טיפוס, וחמור מכך – 2000 מטר ירידה.
את היום הזה פתחנו שוב בחניון דליות (זוכרים – יום 1 הפך ליום 2, את יום 3 זוכרים בראש, וכל הג׳אז הזה), בנקודה שלפני יומיים סיימתי עם רצון עז להמשיך לרוץ והיום אני מתחילה בלקלל את העוזרת: מי השאיר כאן את כל הבולדרים האלה, למה אי אפשר להרים דברים מהרצפה, מה זה החרא הזה?!
מאוד מוקדם להתחיל לקטרר עכשיו בידיעה שיש עוד 52 ק״מ לפני שזה ייגמר, אז אני מחליטה להפסיק ולחכות שהשביל יספק לי סיבות טובות יותר. והשביל, כמו שביל, לא מאכזב.
מהר מאוד אנחנו מגיעים לירידה הקשוחה לנחל סמך. מי שם ירידה של 90 מעלות 90 ק״מ מתחילת השביל?! קלירלי, המעצב של שביל הגולן לא היה רץ. בכל אופן, המקטע הזה יפהפה, ובסופו הגשר הסורי ועמדת נמנום על סלע לקול פכפוך המים. משם הכל נפתח. הריצה זורמת, הנוף יפהפה, והאשליה בשיאה.
עלה נעלה
דורון מגלה לנו את גבי סמך, המוסתרים על ידי הסוף במעבר המים. אני אפילו נכנסת לרגע לשכשך, כי בדרום הרמה לא קר, מה שכמובן מתגלה כאנדר סטייטמנט של המילניום כשמתחילים לעלות עם השלט המצביע לכיוון גבעת יואב.
חשבנו שיתחיל להיות חם לקראת הצהריים, אבל השעה רק 8 וחצי בבוקר וביחד עם העליה הקשה והתוואי נטול הצל, החום כבר מורגש באופן משמעותי.
השלט, ימחשמו, הודיע שבעוד 3 ק״מ נגיע לגבעת יואב, בעוד המסלול מצביע על אפשרות שהמספר הנכון נוטה יותר לכיוון ה-10 ק״מ. מאוד מבלבל! למי להאמין עכשיו? (לא לשלט.)
בעליה שאינה נגמרת אנחנו לאט לאט מתרגלים לשטח, עד שהרגליים שוב מצליחות לייצר ריצה רצופה וכיפית, עם קצת בוץ ופרות לגיוון, ובסוף בסוף, דרך נחל תאנה מגיעים להצטלבות הנחלים לתצפית מהממת על הכנרת. כל מה שצריך עכשיו זה לא להפעיל את ההגיון ולא להתפתות לחישובים שאיך יכול להיות שהשלולית במרחק גג 6-7 ק״מ מאיתנו, ולנו נשארו עוד 30 ק״מ לרוץ.
העליה האחרונה לגבעת יואב, שהיא בשום צורה לא העליה האחרונה, מוציאה לנו את המיץ, אבל שם למעלה מחכות קים ודנה עם פריסה מלכותית, וגם עם אפרת וערן וניסים, שבאים לרוץ איתנו ולהרים את המורל.
זמן גולן
את דרום הרמה אני כבר מכירה היטב, מה שממש לא עוזר לי לא להיות מופתעת מכמות העליות שעוד מחכה לנו. את העליה לאמפי אפיק אני מכירה וצפיתי, אבל משם הירידה התלולה לנחל מיצר מדליקה אצלי נורה אדומה שזו כנראה לא היתה העליה האחרונה וגם לא הקשה שבהן. העליה מנחל מיצר למבוא חמה, שאלוהים יקח אותה, מפילה את כולנו בנוק אאוט, אבל אנחנו לא מוצאים פה נדל״ן ולא סביר שיספקו לנו מסוק חילוץ, אז עולים.
עליית כביש קשוחה, ארוכה וחמה, שנראית כאילו לא תגמר בגלגול הזה, ובסופה ריצה מישורית אל חניית בית העלמין, שבה דנה וקים מחכות לנו עם מיני תופינים ואופציה לטקס אשכבה.
שוב הכנרת נפרשת למולנו באופק. זה כבר באמת קרוב. אבל עכשיו לא פשוט להסביר לרגליים ש-12 ק״מ זה תיק–תק ונגמר.
מכאן רוב הדרך בירידה, וזה מה שנקרא – חבל שלא שמרתם את הדמעות שלכם בעליה. אבל צחוק צחוק, (או בכי בכי), המקטע ממבוא חמה לחוף האון, דרך עין תאופיק (שלא עלינו אליו), עין שריר הנעים ואנדרטת הטייסים, הוא מקטע מקסים, נוח לריצה ושהקצה לנו מספיק זמן לריב, לשנוא אחד את השני, לקלל, להתחרט, להשלים ולסיים על חוף הכנרת עם 53 ק״מ להיום, אינסוף חוויות, דמעות של התרגשות וסימן וי אחד ענק על משימה שהתחילה פעם, כשחשבנו שהקורונה תעבור עד החופש הגדול, ונגמר ברגע אחד עם סיר מרק ומדליה, כמו שיכולה להיות רק במרוץ שלא באמת קיים.
מה למדתי במסע מהחרמון לכנרת על ריצה רב יומית?
1. הכנה טובה וחברה טובה מבטיחות מרוץ טוב. לא משנה אם המרוץ קיים באמת או רק בראש שלנו. הגענו מוכנים פיזית, מנטלית וגם מבחינת הכרת המסלול, וזה עשה את כל ההבדל. למדתי את זה גם בהכנה לאולטרה הראשון שלי, אז זה כנראה נכון.
2. תכנית מרוץ זה דבר חשוב מאוד, אבל למרוץ חוקים משלו והוא לא תמיד קורא את התכנית. גמישות זה לא רק אימון, וחשוב מאוד לאמץ אותה כתפישה למרחקים ארוכים.
3. הדרך גדולה מסך מקטעיה. אם נאלצים לוותר על חלק מסויים תמיד אפשר יהיה לחזור אליו, אבל אין שני ק״מ בעולם שחשובים יותר מאשר לסיים יום בחיוך ובתחושה טובה.
4. צוות לוגיסטי זה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לבקש לעצמכם, ומרגע שיש כזה צוות – פשוט אל תתעסקו בלוגיסטיקה בכלל. תסמכו על האנשים שלכם.
5. פחות אוכל בתחנות. לא משנה כמה תכננתם – צריך פחות.
6. לצרף לצוות הלוגיסטי צלף שיוודא שאתם יוצאים מהתחנה תוך דקות ספורות או ש… (אם אין צלף אפשר גם כלב תקיפה.) זמן שבוזבז בתחנה יעלה לכם בהתקשות השרירים, בזמן מנוחה ובהתאוששות לקראת היום הבא.
7. חברתי זה הכי, אבל כשרצים בקבוצה זה בסדר להתפצל. קשה מאוד לרוץ בקצב שאינו הקצב שלך ככל שהקילומטרים והשעות נוקפים.
8. להחליף נעליים. בסוף היום השני התחלתי להרגיש עומס בכפות הרגליים והחלטתי לנעול זוג אחר ליום השלישי כדי לשנות את מנח הרגל והדריכה. זו היתה ההחלטה התפעולית הכי טובה שקיבלתי בימים האלה.
9. מתיחות בכל בוקר לפני היציאה מהמיטה. בסוף כל יום הרגשתי נהדר, אבל בבוקר הגוף היה נוקשה והיה לי קשה לראות את עצמי רצה עשרות קילומטרים. למדתי את זה כבר במהלך תכנית האימונים ולכן קמתי כל בוקר 20 דקות לפני הזמן והקדשתי זמן ממושך למתיחות עדינות ותרגול טווחי תנועת המפרקים. זה שינה לגמרי את התחושה של הגוף בתחילת הריצה.
10. לאכול טוב ולשתות מספיק בכל יום, ולהשלים בסוף היום חוסרים לקראת היום הבא. קריטי להתאוששות טובה להמשך המרוץ.
11. לנהל את המרוץ יום ביומו. אין טעם לעסוק היום במסלול של מחר. יש זמן לדאוג לזה בערב ובמילא התכנית תשתנה עוד מאה פעם עד השקיעה.
12. תמיד אפשר לרוץ יותר רחוק.
13. זה בסדר לחשוב ישר על היעד הבא (וכן, יש כזה), אבל חשוב גם לעצור רגע, לעבד את החוויה, לתת לה לשקוע ולהעריך אותה.
תודות:
ראשונות לכל – קים ודנה, שליוו אותנו באהבה ובסבלנות שאין לתאר. שהבינו בדיוק מה אנחנו צריכים, חיכו לנו עם אוכל טעים, ממלא ומנחם בסוף כל יום והשכימו בכל בוקר להכין לנו שולחן מלכות ומלכים שלא יחסר לנו כלום לדרך. שדאגו לכל הרצים, קידמו את פנינו בחיוך ומבט מבין ושפגשו אותנו בתחנות והיו כמו קרני שמש שרק חיכינו להגיע להתחמם לאורן.
מרב מולכו – שכולה לב ובאה ללוות את ניר והפכה לאחת משלנו כשפגשה אותנו לאורך הדרך ופינקה וצילמה וריגשה את כולנו כשחיכתה לנו בנקודת הסיום עם המדליה הכי יפה, מדוייקת ומיוחדת שמישהו קיבל אי פעם בסוף ריצה.
יהודה וינברג – שעזר בתכנון ובהבנת המסלול, שהתפנה במיוחד לפגישת הכרת מסלול בזום כדי שכולנו נדע לקראת מה אנחנו הולכים, שהגיע ללוות אותנו בריצה ביומיים הראשונים וצילם אותנו בלי הפסקה כדי שלא נשכח שפעם רצנו את זה.
המשפחה הגולנית שלי – אפרת (אחותות) וערן (איש לבן) גת, שפגשו אותנו לחלק האחרון של הריצה וגם פינקו אותנו בארוחת הערב בטעמים של בית.
יואב אלימי שבא לפגוש אותנו בירידה מהחרמון ואבי מאוהל אברהם שאירח אותנו למילוי מים בנמרוד.
אלכס קודיש מעין זיוון ששלח לנו ארגז תפוחים עסיסיים ישר מהעץ לפנק אותנו בדרך.
גדי סולומון הפרטנר המעולה שלי ב״קצב דיבור״ שעזר בעצות מעולות וצייד אותי במקלות ריצה לחרמון.
בני הזוג והלשעברים, והילדות והילדים שלנו, שפירגנו ותמכו לאורך כל התקופה, ושלי הפרטיים אף הגיעו בהרכב מלא לפגוש אותנו בסוף היום השני והשלישי.
ואחרונים חביבים – לחבורה המדהימה שהתגבשה לנו: דנה, דורון, אורית, מיטל, אורנה – שבנתה לנו תכנית אימונים, וחיים שהצטרף ממש ברגע האחרון לטיפוש.
וכמובן גם לכל הרצים המהממים שבאו לכל המסלול או לחלקים ממנו ועשו לנו מצברוח טוב כל בוקר מחדש. בפעם הבאה הלוואי יבואו יותר רצות.
ולאנשים שאני הכי אוהבת להשאיר אצלם כסף (למען הסר ספק – על הכל שילמתי):
אלעד לשם וחי פרחי – שטיפלו בי ובחבורה לאורך כל תקופת האימונים, ובכל פעם שביקשנו היו זמינים, וכהרגלם סופר מקצועיים.
דורון שלמון שעצרתי אצלו כמו תמיד ב-runway בזרזיר, הפעם כדי לקנות כובע מחמם ויצאתי גם עם מעיל גשם מעולה שהציל לי את התחת.
מאיר קנר וצוות הוקה שעצרו אותי מלקנות נעליים שלא מתאימות לי ועזרו לי להסתפק בחידוש ה-Torrent האהובות עליי. מעריכה מאוד אנשי שירות הגונים. (אפשר פליז פליז להביא כבר ספידגוט 4 לא רחבה?)
הצוות בסונטו – שהצילו רגע לפני שיצאנו לדרך, כשחבקי הרצועה נקרעו לי (עליהם לא שילמתי).
