שני בתים, משפחה אחת

מה שהיה לי הכי טוב בהיירוס זה שהסבל הוא פוטגני. מלבד זאת, הגיע הזמן לעשות סדר בטרמינולוגיה של ריצות השטח וגם להכריע אחת ולתמיד בסוגיית איזה סבל עדיף - ריצה בחורף או ריצה בחום
יום המשפחה הוא התזכורת השנתית לכך שעדיין התפיסה הבסיסית היא שמשפחה = אמא, אבא, אח, אחות ועוד אחד מאלה, אז אולי זו גם הזדמנות לתזכר את כולם שזה כבר מזמן לא ככה, ושאפשר גם אחרת ושעדיין תהיה משפחה נהדרת, מאושרת ואוהבת.

ככה נראית רשימת המוזמנים בחגיגה משפחתית אצלנו:
סבים, סבתות, אחים, דודים ובני דודים ואחיינים (משני הצדדים),
אהובי ואני ופיצקי שלנו, האחיות שלה (שהן שלי אבל לא שלו) ,
אבא שלהן ובת זוגו והילדים שלה.

התגרשנו לפני חמש שנים בערך. מה לעשות?…
הרבה שנים זה התבשל על אש קטנה וכשלא נותרה ברירה,
החלטנו שיש רק דרך אחת לעשות את זה- קראנו לזה ׳שני בתים, משפחה אחת׳.

ההבנה הכי עמוקה שלנו לגבי משפחה היא שזה דבר בלתי פריק.
הוא לעד. לנצח נצחים.
זוגיות איננה כזו בהכרח. אבל גם כשזוגיות נגמרת, אין קץ למשפחה. הורים נשארים הורים.
הם חייבים את זה לילדיהם וגם לעצמם, אפילו אם לא נוח להם לחשוב כך.

אז כשהבנו שגירושין הם הצעד הזוגי האחרון שלנו, בחרנו ביחד ׳לבנות פרידה׳ במקום ׳לפרק משפחה׳.
מוזר, אבל בעוד שאנחנו עמלנו על פיתוח תפיסת חיים בנפרד,
טרמינולוגיה בונה במקום הורסת, מפגשים לקפה כדי לא להתנתק במירוץ השגרה,
ארוחות ערב אקראיות ביחד אצלנו או אצלו, ועטיפת הילדות בעולם המושגים שלנו,
דווקא  הסביבה לא תמיד ידעה איך לעכל את ׳שני בתים, משפחה אחת׳.


זה כל כך פשוט בעיני, שאני לא מבינה איך עוד יש אנשים שחיים בעולם של
׳נישואין זה טוב, גירושין זה רע׳, ושלא יזיזו להם את הגבינה…

בחמש שנות גירושין מעולם לא רבנו על כסף או רכוש,
כי שנינו יודעים שיש לנו שלושה אוצרות משותפים, יקרים מפז.

בחמש שנות גירושין רבנו אינספור מריבות, חלקן שקטות, אחרות רועשות,
שתמיד הסתיימו בהתנצלות וב׳יאללה, ממשיכים הלאה׳.

בחמש שנות גירושין נולדה לי ילדה בפרק ב׳,
שיודעת שאבא שלה הוא אבא שלה והיא משוגעת עליו,
אבל צוהלת לקראת האבא של האחיות שלה, בכל פעם שהוא נכנס אלינו הביתה.

בחמש שנות גירושין הוא עזר לי להרים את העסק שלי
כמו שאף אחד אחר לא יכל לעזור.

בחמש שנות גירושין בכל פעם שמשהו גדול קורה בחיים שלו,
אני נמצאת בראש רשימת הטלפונים שהוא עושה כדי לשתף ולקבל פידבק,
כולל הפעם ההיא שבה נכנסה לחייו אהבה חדשה.

בחמש שנות גירושין הבנות שלנו למדו לאט לאט,
שכשהבטחנו שאנחנו נפרדים כזוג אבל נשארים הורים ביחד לתמיד- באמת התכוונו לזה.

מאז, בכל כניסה למסגרת חדשה, אנחנו פוגשים את המחנכת ומסבירים שלא צריך שני מכתבים ולא שתי ברכות לראש השנה ובוודאי לא שתי תעודות.

בכל שנה, כשמגיע יום המשפחה, אנחנו מזכירים למורות ולגננות שחשוב שידגישו שיש המון סוגי משפחות- כמו שלנו למשל- והן כמובן מתרגשות מן הרעיון ועושות את זה בחפץ לב.
ושולחות את הילדות הביתה עם שתי תעודות.
(אני כל פעם מתבאסת על זה, אבל חושבת לעצמי שאולי לפחות בסוף קורס קצינות הן יקבלו מהמפקד ישר שני ארונות ומשכורת קבע? 😉 )

בכל שנה, לפני יום המשפחה, בדיוק כשאני מתכוננת להתבאס שגנבו לי את יום האם,
אני נזכרת שזו בעצם הזדמנות מצויינת לספר את סיפור ההצלחה שלנו, שמדי פעם אנחנו שומעים שאפילו עזר לזוג אחר, ושאיזה מזל שעוד אפשר לחגוג אצלנו את היום הזה, ובכלל לא משנה איך קוראים לו, העיקר שכולנו מצאנו את דרכנו להית מאושרים בחיים, ושהילדים יודעים שהם מוקפים באהבה.
תמיד.

אז לא, אני לא מנסה לצייר כאן אידיליה-
המצב הוא בסך הכל די פשוט, אנחנו כמו כולם-
חוגגים, שמחים, רבים, משלימים, נמאסים אחד על השני, ומתחילים מהתחלה.
אבל ככה זה במשפחה, לא?!
ואפשר גם כמו אצלנו – בשני בתים.
משפחה אחת.

יום משפחה שמח!

תגובות