תודה לך.
קראתי את הכתבה על הבחורה הצעירה שנפטרה, באמת כואב הלב…

ועוד דבר אחד שחשוב מאוד להגיד – לא כל הפרעת אכילה היא אנורקסיה או בולימיה.
אני לא אשת מקצוע ולכן לא יכולה להגיד דברים באופן נחרץ או ידעני, אבל מההבנה שלי יש ציר שבמרכזו נמצא האדם הנורמטיבי ואנורקסיה ובולימיה נמצאות בשתי נקודות הקיצון.
על הציר הזה יש את הטווח שבין ניהול אורח חיים תזונתי תקין ומאוזן ואפילו דיאטות מאוזנות במרכז, וככל שמתרחקים מן המרכז ישנם דיאטות לא מאוזנות, הימנעות מאכילה ועד להפרעות הקיצוניות,
כשלהבנתי מה שמפריד ביניהם הוא באמת זיהוי המציאות האובייקטיבית וכמובן – יכולת השליטה במצב לעומת השתלטות המצב עליך עד פגיעה גופנית-בריאותית מהותית. (לשמחתי אני אף פעם לא הגעתי לאף נקודת קיצון כזו ותמיד נשמרה מידה של שליטה)
אבל שוב- אני לא אשת מקצוע ולא יכולה לשטוח את הדברים כפי שהרפואה הפיזיולוגית והנפשית יודעות לתאר אותם.

הי איה,
אני באמת לא בעמדה לשפוט או לאבחן נערות אנורקסיות או כל הפרעה אחרת. אני יכולה רק להגיד שבתחושה שלי לא מדובר ברצון להיראות טוב יותר או מושכת יותר, אלא בניסיון לצמצם את עצמך ובכך בתקווה גם את המועקה שגרמה לך לרצות להצטמצם מלכתחילה.
מובן מאליו שתשומת לב גברית היא לא ערובה לדבר, לצורך העניין – גם תשומת לב נשית איננה כזו, בדיוק בגלל זה לא משנה כמה יגידו לה מבחוץ שהיא יפה ונהדרת. הבעיה האמיתית שכחברה אנחנו מזהים הפרעת אכילה עם דימוי גוף ולכן לא יורדים לשורשה. נערה אף פעם לא תבוא ותגיד שהיא נקלעה למדרון החלקלק הזה, יש משהו שגורם להסתיר את זה, ומערכת הגנות שאפילו מסייעת בשכנוע העצמי שזה לגמרי בסדר.
בעניין חוש המידה – את מאוד צודקת, מה שרואים אנשים שמסתכלים עליהן ומה שרואות הן בעצמן אלו שני דברים שונים לחלוטין. מבפנים זה נראה ומרגיש אחרת.
בעניין האלימות – אני מבינה את הכוונה, אבל אני חושבת שזו יותר “אילמות” מאשר אלימות. השילוב בין חוסר היכולת להביע את המצוקה או למצוא באדם אחר כתובת ולתת בו אמון כדי שיסייע לפתור את המצב באופן לגיטימי גורם לחפש דרכים צדדיות. (לצורך העניין – גם בעל חיים שנמצא במצוקה נמנע מאכילה, אבל להם יש מנגנון הישרות שהמוח לא יכול לגבור עליו ומיד בתום מצב החירום הם שבים לאכול כרגיל)
עוד עניין הוא הזיהוי של עצמי כדבר אחד – גוף ונפש, אם הבעיה היא רגשית ואין כלים רגשיים להתמודד עימה, הפניה למימד הגופני היא מיידית, ובאמת יש תחושה שהוא זה שיפתור אותה. (באותו אופן שאנשים מתמכרים למין, ספורט, סמים וכו’…)
המימד של אושר מדומה שמוסיף עולם הפרסום הנוטף חיוכים ואנשים רזים ומלוטשים אמנם אינו הראשון לדחוק נער/ה מעבר לקצה, אבל הוא הלך רוח חברתי-תרבותי שמרחף כל הזמן מעל כמו שד שלדעתי הגיע זמנו לחזור לבקבוק.
כאמא -אני ממליצה פשוט להיות ערניים לילדים, לדבר על הכל, לשים את הדברים על השולחן ולתווך בינם לבין המסרים שהם חשופים אליהם מבלי שנוכל להוות חיץ, להיות כל הזמן צעד קדימה מהם וללמוד על תגובות ופתרונות אפשריים לעזרה, כי ברגע שהם מניחים רגל על המדרון זה כבר עלול להיות מאוחר מדי. כמו עם התנסות בסמים.

בהחלט – פרוייקט סבתא שלי גרם לי לפנות זמן מיד כדי להכניס אותה היישר לראש רשימת הסבתות המנצחות, שלי לפחות 🙂