איך נהייתי רצה ועל מרתון ראשון בהריון
שבוע לפני יומולדת 38 אני חוגגת שנה להיותי רצה. זה זמן יפה לספר על המרתון הראשון שעשיתי בהריון ועל יריית הפתיחה לקראת המרתון הבא שלי
בלוג ריצה שלא לוקח את עצמו ברצינות
שבוע לפני יומולדת 38 אני חוגגת שנה להיותי רצה. זה זמן יפה לספר על המרתון הראשון שעשיתי בהריון ועל יריית הפתיחה לקראת המרתון הבא שלי
בחצי הדרך המטרה קרובה ורחוקה באותה המידה. מצד אחד עברתי דרך ארוכה בזמן כל כך קצר, מצד שני גם הזמן שנותר כל כך קצר והמשימה נראית בלתי אפשרית
הרבה קולות יש בראש בזמן שרצים, חלקם מעודדים ואחרים מדכאים, חלקם בתחרות ואחרים נהנים מעצם הפעילות, השבוע הצלחתי לבחור בקול שהכי מקדם אותי
37 שנים אני בורחת ממסגרות כמו מאש, אז איך הצליח פרויקט אחד, ורוד מאוד, לגרום לי לקום בשישי מוקדם בבוקר, לצאת לרוץ לפי הוראה ולאהוב את זה?
השבוע התחילה המלחמה הפנימית. נהיה קשה בעליות, קור מקפיא בחוץ ולצד מאה הפעילויות האחרות שלי ממש התחשק לי לוותר. אז איך לא מוותרים כשנורא קשה ונורא מתחשק?
כשהייתי ילדה קטנה נראיתי בערך כמו הבנות שלי – זהובת תלתלים, סמוקת לחיים ובעלת חיוך ורדרד. כשמכרים היו פוגשים את אמא שלי איתי ברחוב…
כל המלחמות בעולם פרצו כנראה בגלל שלמישהו כאב הגב – זו תובנה שהיתה לי כשכאב הגב איים להכריע אותי. אז פתחתי בחיפוש אחר הטיפול המושלם, לטובת שלום עולמי