האמת היא שכבר שנתיים אני רוצה לראות את ליל הנרות במנזר מר סבא ולא מצליחה להגיע. לפני שנתיים חשבתי שאני לא רצה מספיק מנוסה בשטח. בשנה שעברה הייתי חולה. וכשקוקו הרים את הכפפה, החלטתי שהשנה היא השנה. ככה מצאנו את עצמנו בשמונה בערב, בקור אימים, בכניסה לקידר הישנה, רצים לתוך החושך בתקווה לראות את האור.

אל המנזר ומעבר לו

תחילת המסלול נראתה מבטיחה – ירידה משופעת אבנים, קרקע מהודקת, עשרות פנסים, ומרגע שירדנו מההר גם לא היה קר. מה עוד נבקש? פנינו אל האור הגדול.

אבל באגדות, כמו באגדות, פחות משני ק״מ מההתחלה, הסוסים המהירים נעלמו באופק, ובגלל שהיה יותר חשוך מאשר בבדיקת קולונוסקופיה, לא ידענו איפה נמצא האופק הזה.

אחרי כמה ג׳יעג׳ועים על פיסטינים, שאולי היו ואולי לא היו חלק מהמסלול, התקדמנו כ-700 מטר לרוחב, שבסופם דפקתי סיבוב לקרסול ומצאתי את עצמי על הקרקע עם קוצים ביד ובחלק שרלוונטי לעניין הקולונוסקופיה. אבל קמתי והמשכנו בדרכנו אל הלא נודע. כולה 17 ק״מ. נסיים פה תיק תק.

(לזכות דנה אומר שהיא אמרה לי בדיוק בנקודה הזאת שאנחנו נמצאים רק  2.5 ק״מ מהרכב ושאולי כדאי לחזור. לרעת אלעד אומר שהוא בכלל לא הזכיר בפרק ב״קצב דיבור״ את הפציעות הנפוצות של סיבובי קרסול, למרות שאני לבד מעלה את הנקעים לראש הטבלה. בכל מקרה, מומלץ להקשיב – כאן.)   

רצים באורות

איך שלא יהיה, עוד קילומטר והגענו למה שיהיה התפאורה שלנו מעכשיו ועד סוף הריצה, ואני לא מדברת על אורות מהבהבים בכוכי הסלע. אני מדברת על בוץ דביק וארומה של חרא. לא כמטאפורה, אלא ממש ארומה של חרא.

להגנתי אגיד שכדי לא להתעמת עם השמאלנית שבי לא הורדתי מסלול ולא הצצתי במפה לפני שיצאנו. סמכתי על החברים שלי שיובילו אותי לחוף מבטחים, ולכן לא ידעתי שהחוף היחיד שאפשר להגיע אליו במסלול הזה הוא גדת הביוב הזורם של עיסוואיה.

מכאן כל תיאור יחטא למציאות. אגיד רק שהצעתי בשלב מסויים לעבור לפיסול בבוץ, לעצור להקראה אומנותית של ״על נהר החרא שם ישבתי גם בכיתי״ המפורסם של קואלו, ו/או להזמין Gett helicopter.

מ מר מרמרת (ומנזר מר סבא)

למרות זאת, המשכנו בנוף המהמם של עלטה מוחלטת. כך זכינו במראות בלתי נשכחים של טלף כרות בשלולית, מרצדס מסתערבים, חדר רחצה בלי החדר ודנה עושה לי פרצוף של ״חכי, חכי בבית.״  

אקצר ואגיד שבתום כשעתיים ו-8.5 ק״מ הגענו לטיפוס אל המר סבא (לצד עשרות ג׳יפים שרמזו לי שאולי ברגל זו לא הדרך הטובה ביותר להגיע לשם). בסופו, במפגש עם קיר האורות, הבנתי שבכל האתרים שמפארים את המחזה, מישהו יודע להשתמש בפוטושופ.

בוויז׳ן – חיכינו למדבר מואר באלפי אורות. בפועל – אצלי בנר שישי היו יותר אורות.
ויותר מזה – מכירים את זה שמכבים את כל האורות כדי שאף אחד לא ידע שיש מישהו בבית? אז ככה המנזר (שכשלעצמו הוא באמת יפהפה). כאילו הנזירים רק חיכו שכולם ילכו משם.  

פאודה עונה 4 על האש

ובחזרה למציאות. אם רצנו עד כאן 8.5 ק״מ, עכשיו צריך גם לחזור אותם איכשהו.
בניגוד לחוק שקובע שהדרך חזרה יותר קצרה, הפעם היא נמתחה לאינסוף. הבוץ היה כבד יותר, הירידות מההלוך הפכו לעליות מחליקות, והמסלול דווקא כן נגמר, לפחות על השעון. כך שוב מצאנו את עצמנו מנווטים מהר אל הר בואכה קידר, שאמורה להיות בדיוק איפשהו…. שם. לא, שם. לא, שם. 

וזה אנחנו, שכן הצלחנו להגיע בסופו של דבר אל היעד. אמנם לגדר המיגון האחורית והנעולה, ואמנם היינו צריכים להקיף את היישוב כדי להגיע לרכבים, אבל הגענו. מנגד, חבורת רצים, שהיתה קצת מאחורינו, סיימה את הדרך בעומק שטח A וחזרה לרכבים במיגונית של מג״ב. אבל זה כבר ספויילר לפרק הראשון של פאודה עונה 4.

לסיכום:

 1.לא כל הנוצץ זהב. 
2. לא כל הזורם נהר.
3. חבל שלא הקשבתי לדנה בק״מ 2.5. (ועוד אחרי ריצת הביוב הקודמת שלי השבוע!)
4. גם רשימת ה״לא לחזור לשם״ צריכה מקום ראשון – ויש לנו זוכה!
5. אם לחזור לשם, אז רק בשביל המעורב ירושלמי של יוסי בטאטע.
6. בשנה הבאה, 17.12.21, מיטל ואני מזמינות את כולם לריצת אלטרנטיבית מהממת לזכר הנזיר שמכר את הפרארי שלו. המסלול: חולות המוביל-צופית, ההבטחה: אלפי גוזניקים ופנסים סיניים לאורך השביל (או 20-30), בוץ ושלוליות, וכנאפה לקינוח. איוונט ייפתח בהמשך. אתם חייבים לרוץ שם.    

The post כל האמת על ריצת ליל הנרות במנזר מר סבא appeared first on מורן מישל.

יאללה, נו

קיצר, הבוקר, כשכבר נמלאתי ברגשות אשם על חיבתי המתפתחת לאלכסון ועל חוסר החשק שלי לרוץ, החלטתי לצאת אחרי מפגש הבוקר לעשרה ק״מ קצרים וקלים. שוב, כשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, אבל כל החברים שלי עובדים בעבודות של אנשים גדולים ולא פנויים לצאת בשבע, או שהם עשויים מחלקי חילוף וקינזיו טייפ, ואני שונאת לרוץ לבד.

׳יאללה, נו, זה כולה 10 ק״מ, ואם ממש תרצי נסתובב ונחתוך אפילו קודם. העיקר לצאת.״ שכנעתי את עצמי.

מה שאני אוהבת בריצות קצרות וחסרות חשק, זה שאני עושה לעצמי תכנית ויודעת בדיוק מה קורה בכל שלב ומתי הסיוט הזה נגמר. בגלל זה ביציאה מהבית החלטתי לרוץ לכיוון רעננה, עם אופציית קיצור ל-7 ק״מ בשכונה הירוקה של כפר סבא, שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת שאומרים לי מה לעשות, אז עשיתי לי דווקא ורצתי לכיוון הוד השרון.

שינוי קטן בתכניות

׳אחלה, נרוץ לפארק האקולוגי ונסתובב שם. יצא גג 12 ק״מ.׳ הסכמתי איתי.

ואז הר הזבל קרץ לי, אז טיפסתי פעם אחת, הסדרתי נשימה וחזרתי למטה בריצה קלה. מכאן, אם אחזור בדרך שבאתי, אסיים ב-14 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת לרוץ הלוך חזור, אז החלטתי להקיף את הפארק ולחזור מהכיוון השני.

׳את סגורה על זה שיש דרך מכאן?׳ הטלתי בעצמי פקפוק.
סגורה, סגורה.

אחרי פחות מקילומטר התברר שהדרך סגורה. ושיש כבשים ענקיות באצע הוד השרון. אמנם מאבן, אבל עדיין – התקף הלב כבר מאחוריי.

לא נורא, עדיין לא מאוחר לעשות פרסה ולחזור על צעדיי, ככה אסגור במקסימום 15.5 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שאני ממש שונאת לוותר. אז חזרתי לראשית הדרך ומצאתי את המדרכה שעליה תכננתי לרוץ.

רק שאחרי 200 מטר, המדרכה נגמרה ואני מצאתי את עצמי בשולי כביש 40 מול תנועה סואנת.
׳לא נורא׳, הרגעתי את עצמי, ׳נרוץ מעבר למעקה.׳ שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, רק שבאתי עם נעלי כביש ומעבר למעקה הכל אבנים ושיפוע מחליק כזה.

׳בקטנה׳, ניחמתי את עצמי, ׳מקסימום נוריד קצת קצב.׳ וזה באמת עזר לרגע, רק שאז קיקיון ענק חסם את הדרך, אז החלטתי לרדת לשביל שלצד השדות. שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, גם ככה אני מעדיפה שבילים על פני כביש, אלא שבבוקר, כדי לשכנע את עצמי שזה כולה ריצה קצרצרה ובלתי מזיקה פה ליד הבית, נעלתי לא סתם נעלי כביש, אלא את נעלי הניקול ראידמן שלי, בצבע ורוד ניוד, עם סוליה רכה ומפנקת, שאפילו בשביל להגיע למגלשה דרך ארגז החול הן לא מספיק יציבות.

מדרון חלקלק

׳שטויות, יש מכונת כביסה׳, עודדתי אותי. רק שאז קלטתי שאני עומדת על גדת הנחל שזורם בשצף, ושהכביש נעלם מעיני, מה שלא פלא, כי תוך שניות קלטתי שהוא נמצא ארבעה מטרים מעליי.

׳אוקיי, אוקיי, אני יודעת מה לעשות. אתקדם עוד 30 מטר על גדת הנחל ואמצא את העליה לכביש.׳ שכלשעצמו לא מדובר באתגר גדול, רק שבדיוק כשבחרתי את הנקודה הכי יבשה ויציבה להניח עליה את הרגל, היא התבררה כלא יבשה ולא יציבה ודפקתי גליץ׳ בתוך בוץ עמוק והכביש טיפס לפתע עוד מטר למעלה.

׳יאללה, שטויות. קצת בוץ על הידיים עוד לא הרג אף אחד.׳ אמרתי לעצמי בחיוך, וטיפסתי במעלה הגדה המשופעת עד לנקודה מישורית פחות או יותר, שממנה אפשר לטפס על קיר שמגיע בחזרה אל הכביש. שכלשעצמו לא מדובר באיזה אתגר גדול, אבל כשלעצמי דווקא כן, כי בטיפוס אני, איך לומר, פחות.

הפרטים הקטנים

אבל אני הרי לא אשאיר את עצמי שם, אז מצאתי את הנינג׳ה שבי וטיפסתי על המגה קיר, וסופסוף מצאתי את המדרכה שזכרתי כל הזמן שהיתה שם: 30 מטרים שלמים של מדרכה בתחנת אוטובוס על מקטע של 3-4 קילומטר בערך. זיכרון מעולה יש לך, נשמה. לפרטים הקטנים מה שנקרא. 

זהו, מכאן גג עוד 5 ק״מ דוך הביתה דרך הוד השרון, נסגור 20 ק״מ. שכשלעצמו לא מדובר באתגר גדול, בטח במזג אוויר נעים כזה ושהקצב סבבה, רק שפתאום שמתי לב שהוד השרון כולה מסריחה מביוב. מה זה החרא הזה? ואז קלטתי שעל גדת הנחל זה לא היה בוץ וגם לא ממש נחל, וד״ש לניקול ראידמן.

מסקנות

1. אל תהיו חברים של אנשים פצועים.
2. דיבור עצמי זה דבר מופלא. הוא גורם לכם לעודד את עצמכם כדי שתוכלו להמשיך לעשות שטויות, אבל עם חיוך.
3. תפסיקו להתחמק מדברים שאתם לא אוהבים. יש חרא בכל כיוון שתבחרו, אז אולי עדיף חרא מוכר.
4. תשכחו מ-3, חרא מוכר זה חרא. תשתמשו ב-2, הוא יעזור לכם לחבב את החרא החדש. 

לסיכום:
טוב 20 ק״מ עם חיוך מ-10 ק״מ של דכדוך.
זהו, כבר לא ישנה באלכסון.
עד להודעה חדשה.   

The post איך להפוך 10 ק״מ ל-20 ק״מ ברגע appeared first on מורן מישל.

בכל אופן, הכל התחיל, כדרכם של דברים, בהתחלה.
היה איזה יום של ראשית הקורונה, שבו בשיחת טלפון רנדומלית עם אורנה הכרזתי שאני רוצה לרוץ את שביל הגולן בשלושה ימים – 120 ק״מ, אבל להתחיל בטיפוס על החרמון, (כי אם כבר מגיעים עד לחניון – לא נעלה למעלה? – 130 ק״מ), ותוך דקה ורבע, כאילו נזרק גפרור במפרץ הפרסי, האש התפשטה והפכנו לחמישיית נשים +1 יחידה גבר שחברו לאתגר, ומשם התדרדרנו  למיתוג, איוונט פומבי והצטרפות של כ-50 איש לאירוע, ולקינוח, איך לא – תוספת שמביאה אותנו לסיום לחופה של הכנרת במקום בסתם איזה פיזדיולוך – 140 ק״מ.

שבעה חודשים עמדו לרשותנו להכנה לאירוע, ובהם מאות רבות של קילומטרים, מיעוט שעות שינה (אם לא מחשיבים שינה על סלע), שני סגרים ואינספור הכנות לוגיסטיות. אבל למה שאלאה אתכם בהכנות כשאפשר להלאות אתכם ישר במסלול?

יום רביעי, יום 0

איך שסיימנו את ההכנות בקיץ המפרך והמאובק, הגיעה השעה, שערי שמים נפתחו והיורה הפך את כל הארץ לפארק אצ׳קלונה. זה כמובן לא פגע באופטימיות הקוסמית שלנו, וכשהרכבים עמוסים לעייפה באוכל וערימת תיקים לכל רץ – חורף, קיץ, סתיו, אביב, כי לכו תדעו – שמנו פעמינו אל החרמון. וכשאני אומרת פעמינו, אני מתכוונת לווייז.

לא דאגנו. מה אנחנו, דאגניסטים? באמתחתנו תיק מסלול מפורט כמו למבצע בשייטת, בגולן מחכה לנו הקשר״ש (קצין שביל ראשי) – יהודה וינברג, וצמודות אלינו מנהלות הצוות הלוגיסטי הטוב ביקום – קים ודנה.
כל הגשם בעולם לא יזיז אותנו מהתכנית:
יום 1 – מהחרמון להר בנטל – 43 ק״מ | 1740 טיפוס, 2000 ירידה
יום 2 – מהר בנטל לחניון דליות – 45 ק״מ | 450 טיפוס, 1150 ירידה 
יום 3 – מחניון דליות לחוף האון – 52 ק״מ | 1400 טיפוס, 2000 ירידה

גשם אולי לא, אבל ערפל וצה״ל כן.
בעליה לחדרים שלנו באודם הכביש נעלם. ז׳תומרת, אולי לא ממש נעלם, אבל גם לא נותרו ראיות חותכות להימצאותו. ערפל סמיך ונמוך כיסה את הדרך, ולנו נותר רק לנחש לאן להתקדם מכאן. ובשעה שכל הרצים מתניידים להם צפונה ומתקבצים בחדר הקטן והחמים לארוחת ערב שלפני ריצה, באחורי הקלעים התרחשה דרמה שאנחנו לא היינו מודעים אליה. רק אחרי שכולם הלכו לישון הגיע הטלפון מהקשר״ש: אין אישור עליה לחרמון. המסלול רטוב, ערפילי ומסוכן.

אחסוך לכם את התמוטטות העצבים, ואגיע לשורה התחתונה: לא בטוח, לא עולים. אבל ביום השני נעלה? בשישי יתאפשר? יהיה בסדר, נכון? אין באמת את מי לשאול. כולם ישנים. מזל שמיטל, מרב וניר, עדיין ערים. ביחד קיבלנו החלטה ואיתה מתקדמים: הופכים את סדר הימים, וכולם ימצאו את ההודעה בוואטסאפ בבוקר. סופרייז.

יום חמישי, יום 1

יום 1 הפך ליום 2, היום נדחה למחר, מחר הוקדם להיום, ועל מחרתיים נדבר בהזדמנות. יופי שעבדת שלושה חודשים על תיק מסלול, עכשיו אפשר לגרוס אותו ולשאת תפילה לאדושם שבמרומים, מה שנראה יותר יעיל בשלב זה.

בשעה 6 בבוקר כולם מתייצבים על הר בנטל, או לפחות נדמה לי שכולם התייצבו, כי בערפל ששרר אי אפשר היה לראות שום דבר מלבד את הכפפות של עצמך. שיט, שכחתי כפפות! 

הלוגיסטיות יושבות ברכבים המחוממים ומסתכלות עלינו בעין עקומה, כדי לא לחסוך בדרמה מתחיל גם לטפטף והקשר״ש משלח אותנו לדרכנו וכמו מפקד מקצועי – חוזר לרכב החם. 

איך שיורדים מהבנטל, בירידה תלולה אבל די כיפית, גם יוצאים מעננת הערפל, ומזג האוויר מתייצב – קריר ובהיר. מושלם לריצה.

היום הראשון, שהוא בעצם היום השני בתכנית, מביא אותנו אל כמה אתרי מורשת גולניים – מהטורבינות המפורסמות בבני רסן (הזדמנות לצלם תמונות מקוריות שאין לאף אחד בעולם), אל התצפית בהר חוזק, אנדרטאות פזורות לזכר הגדודים הלוחמים בכל כמה קילומטרים, תחושה של ביקור על הסט של ״שעת נעילה״ שעוד תלווה אותנו לאורך המסלול – ואיפה צנובר?!

כבר כתבתי בעבר על הדייט הראשון שלי עם האזור הזה במרוץ הרי הגעש, שאליו הגעתי פחות מוכנה, בלשון המעטה. 

גם תחנת האמצע, שבה פגשנו את דנה וקים להצטיידות, נמצאת סמוך לאנדרטת אור וירושלים – לזכרו של רס״ן יוסף שריג שנפל במלחמת יום כיפור וכתב באופן מופלא ״ראיתי עיר עוטפת אור.״
הרבה אנשים הספיגו את האדמה כאן בדמם כדי שאנחנו נוכל לרוץ פה, והמסלול לא נותן לשכוח את זה.  

בדרך לחושניה אנחנו רצים ביער יפהפה משמורת בשנית, הפריחה לצידנו, יהודה מרים סט צילומים ולפני סוף המקטע אנחנו עוצרים בהריסות לצד המסגד המופגז. בימים הבאים נזדקק ללא מעט סיעתא דשמיא וחבל לשים את כל הז׳יטונים על אל אחד.

יהודה מצטרף אלינו למחצית השניה של היום, שעוברת ברובה בערבה רמת–גולנית רחבת ידיים, בחלקה על סוללת נ״ט (השם יקום דמה), בחלקים רבים זרועת בולדרים מבזלת, ועם גיחה למביני עניין לבריכת נעמי, ליד היישוב יונתן, שמקררת לנו היטב את הרגליים ומחזירה את הכוח לרוץ.

אנחנו עוצרים גם ברוג׳ום אל הירי – גלגל הרפאים שבנוי מאבנים – שלא לגמרי ברור למה הוא שימש, אבל הימור שלי: היו מקריבים בו נערות בתולות.

הריצה לנקודת הסיום עוברת על גדת מאגר מים המכונה דבש, ונדמה לי שכך אפשר גם לסכם את היום הזה: דבש. 

בחניון דליות, בתום 48 ק״מ, פוגש אותנו הצוות הלוגיסטי עם סיר מרק חם, ולפחות אצלי המסלול נגמר רק כי הגענו לסיום. עדיין מתחשק לי להמשיך לרוץ.

אחרי מנוחה קצרה אנחנו נכנסים לרכבים ונועם מכוון אותנו אל בית הספר לקצינים סורים, לראות את הגרפיטי המשוגע במבנה, ואני נורא שמחה על הגיחה הקטנה הזאת, כי קים, שהיא גם הבת שלי וגם הנהגת שלנו, למדה משהו על החברות המיוחדת הזאת שנוצרת בין רצים, שמוכנים לשבת אחד עם השני ברכב סגור אחרי 50 ק״מ בשטח. (למען הסר ספק – היא פתחה את כל החלונות.)

יום שישי, יום 2

אם חשבנו שסיימנו עם הבלת״מים בהחלפת הימים, אז חשבנו.
מזג האוויר אמנם התייצב, אבל לקורונה תכניות משלה, וממשלת ישראל נחושה במידת מה, בערך, למגר את המגיפה, אז שוב בערב שלפני הריצה אנחנו מבינים שמוטל סגר חדש על הכפר מסעדה, וזה בתוספת לסגר שכבר הוטל ולא שוחרר ממג׳דל שמס. יופי, ממש יופי לשמוע.

יש אישור מבטחון החרמון, אבל מפיקוד העורף אנחנו מקבלים סירוב עיקש. למרות שיש לנו אישור מעבר לאתמול לעלות לחרמון, היום אפשר לדבר ללמפה. היגיון וממשלת ישראל הרי לא הולכים ביחד.

אני מחליטה לשים את מבטחי באדושם, החלטה מטופשת כשלעצמה, כי לכי תהיי כופרת 42 שנה ואז תאמיני שהוא יפתח לך את שערי החרמון רק כי יצאת הבוקר בגרביים גבוהים וכיסוי ראש.

למה בכוח אם אפשר במוח?

בכל אופן, בתום ארוחת הערב אנחנו מצטיידים בתכנית מגירה: אם לא יתאפשר לעבור במג׳דל שמס, נעלה לחרמון דרך שביל הגולן שבו אנחנו מתוכננים לרדת בכל מקרה – תוספת של 6 ק״מ ועוד כמה מאות מטרים של טיפוס.

האנשים סביבי מחליפים מבטים אבל מהנהנים עם הראש, ואני רק מקווה שלא כולם עושים את דרכם עכשיו חזרה למרכז הארץ בשעה שאני הולכת לישון באמונה שלמה שבבוקר יתרחש נס. (במקביל אני מחפשת בגוגל את הדרך המהירה ביותר לחזרה בתשובה, כי ברור שעליה רגלית היא רק הרעיון היחיד שיותר דפוק מהסגר בעצמו.)

בפועל, בחמש וחצי בבוקר אנחנו מגיעים למחסום במג׳דל והרכבים נתקלים בסירוב.
אני ניגשת לשוטר בעמדה ומסבירה לו את המצב. בטוח יש כאן מישהו עם טיפת היגיון שאפשר לדבר איתו.
ובכן, לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה היגיון, אבל רצה היושן במרומים והשוטר שלפני רץ.

אני מסבירה לו שאנחנו מתאמנים כבר יותר מחצי שנה ושהיה לנו אישור לאתמול ושלא עלינו רק בגלל הגשם.
״מה, אתם באים פה למרוץ?״ הוא שואל.
– בטח, מרוץ, מרוץ – משהו חדש, מהחרמון לכנרת דרך שביל הגולן, מרוץ חברתי לפנים.
הופה! נדלק לו האור בעיניים.
כל כך קל לשאת ולתת עם מכורים. 

אחרי שאני נשבעת שאנחנו רק עולים למעלה, לא עוצרים אפילו לשניה בכפר, אפילו לא לכנאפה, הוא אומר שאולי יירשם למרוץ בשנה הבאה, ואנחנו מקבלים אישור מעבר ומטפסים אל עבר החניון: החרמון בידינו! (ההרשמה לשנה הבאה סגורה.) 

מלכות החרמון

היום הזה מתחיל במזג אוויר מושלם – ראות קריסטלית וקרקע במצב מדוייק לריצה. אנחנו עולים דרך ציר החשמל, והכל מסביב נראה כמו תמונה.

העליה שחששתי ממנה כל כך הרבה זמן מתגלה כלא בלתי עבירה, אולי תודות לפרץ האדרנלין שהציף אותנו עם אישור המעבר, ובדיוק לפי התכנית אנחנו מוצאים את עצמנו בול בזמן על פסגת החרמון ונכנסים לביקור במוצב. הצילומים המגניבים לא מסגירים את תחושת המועקה ששוררת במקום הזה. או שאולי זו רק אני והאונה השמאלנית העודפת שלי. לא יודעת. לא חובבת בונקרים.

עכשיו, כאילו זה לא מספיק, שניה לפני הירידה מהחרמון אני מעיפה מבט בטלפון – יהודה הקשר״ש מדווח לי שחמ״ל חרמון מחפשים אותי. אני מחייגת, אבל אין תשובה. יום שישי, וינצנץ. מתחילים לרדת בירידה התלולה, ותוך דקות שריקות הציפורים מתחלפות בשריקות פגזים. אז זה מה שרצו מהחמ״ל…אוקיי. שעת נעילה או לא שעת נעילה?

בדרך לתחנה הראשונה של שביל הגולן, לצלילי הפאודה, אני רצה לפני כולם, ושניה לפני שאני מגיעה למישור, הקרסול שלי דופק סיבוב, אחד כזה ששומעים את הרצועה עושה סקרץ׳ כמו תקליט של דיג׳יי. איך שאני רואה את זה באותו רגע – יש לי רק שתי אפשרויות: להתיישב ולבכות או לשכנע את עצמי שזה לא קרה. מכיוון שכולם מאחוריי ואין אף אחד שיכול להעיד שזה כן קרה, אני בוחרת באופציה השניה: זה לא קרה.

עכשיו נשאר לי רק להשתכנע בזה עד העליה לנמרוד, מה שכמובן מתגלה כלא בעיה בכלל, כי הרבה יותר בעייתיות הירידות שלפני העליות לשם. אני מתלבטת לשניה אם לחלוץ את הנעל כדי לראות אם הרגל התנפחה או הכחילה, אבל גם כאן אני נוקטת בגישתי האמונית: מה שאני לא רואה בעיניים – לא קרה.

נגד השעון

את החלק הבא של המסלול רצנו כבר באף אחד לא יבוא בגולן – ממג׳דל שמס אל ברכת רם, דרך יער ומטעים ועל גדת מאגר המים – מסלול יפהפה. שם אנחנו גם פוגשים את יואב וחבריו, שכל מי שרוצה לרוץ בצפון הרמה חייב להכיר, כי הכי כיף לרוץ איתו.

בחלק השני של היום אנחנו רצים ביער אודם, שהוא לא פחות מיער פיות, אל הר אודם. למרות הנוף המשגע יש כאן נפילה במצב הרוח. הטיפוס על החרמון פתח פער גדול בין מד המרחק לציר הזמן, וזה גורם קצת לתסכול. מזל שאנחנו בחברה טובה ומהר מאוד הצלחנו להרים לעצמנו ולדרבן את עצמנו במילותיה של הכהנת פירה: תתקדמו.  

מכאן יש מקטע שהנוף בו משתנה והופך מיער צפוף למשטחים רחבי ידיים של בזלת, ושמסתיים בתחנת המפגש עם הצוות שלנו באנדרטת פלס״ר 7 – ואולי זה הזמן לדווח לאבינועם שאורית פגשה הבוקר קיפוד ביציאה מאודם. צנובר שהופיעה במערכה הראשונה יידרס במערכה השניה. קורבן של הנסיבות.

החלק האחרון של היום הזה מוביל אותנו דרך עמק הבכא להר בנטל. בדרך עוברים שוב ליד שדה טורבינות שצצות פה כמו פטריות אחרי הגשם, מטפסים עוד קצת אל לוע הר געש רדום, עוברים שוב באנדרטת זיכרון ומתחילים לספור לאחור את הקילומטרים.

רגע לפני הסיום, אנחנו רואים מרחוק, כמו פאטה מורגנה, אדים עולים מעל מאגר בנטל והמוני אנשים, לא לגמרי לבושים חרף הקור, מתרוצצים הלוך ושוב. אנחנו מגיעים לשפך מים חמים שמהווה מוקד התקהלות פרו–קורונה מובהק, וחלק מאיתנו קופצים לג׳קוזי הטבעי, בעוד אחרים היו שמחים להטביע אותם בו ולסיים כבר את המסלול הזה.

באווירת ״בואו לא נרצח אף אחד״ אנחנו מוותרים על הטיפוס לבנטל כדי לא לסיים בחושך, ויום מס. 2 מסתיים לו עם 43 יפהפיים ובלי קורבנות בכלל. כלומר, חוץ מהקיפוד. 

יום שבת, יום 3

לקום מחר בבוקר עם שריר חדש בלב

בואו תישנו באוהל מונגולי על מזרן, אחרי יומיים של כמעט 90 קילומטרים ובהם הירידה מהחרמון, (ותראו איך כבר לבד ויתרתי לכם על העליה כאילו לא היתה), ועם זה צאו ל-53 ק״מ שצופנים בחובם 1400 מטר טיפוס, וחמור מכך – 2000 מטר ירידה.

את היום הזה פתחנו שוב בחניון דליות (זוכרים – יום 1 הפך ליום 2, את יום 3 זוכרים בראש, וכל הג׳אז הזה), בנקודה שלפני יומיים סיימתי עם רצון עז להמשיך לרוץ והיום אני מתחילה בלקלל את העוזרת: מי השאיר כאן את כל הבולדרים האלה, למה אי אפשר להרים דברים מהרצפה, מה זה החרא הזה?!

מאוד מוקדם להתחיל לקטרר עכשיו בידיעה שיש עוד 52 ק״מ לפני שזה ייגמר, אז אני מחליטה להפסיק ולחכות שהשביל יספק לי סיבות טובות יותר. והשביל, כמו שביל, לא מאכזב.

מהר מאוד אנחנו מגיעים לירידה הקשוחה לנחל סמך. מי שם ירידה של 90 מעלות 90 ק״מ מתחילת השביל?! קלירלי, המעצב של שביל הגולן לא היה רץ. בכל אופן, המקטע הזה יפהפה, ובסופו הגשר הסורי ועמדת נמנום על סלע לקול פכפוך המים. משם הכל נפתח. הריצה זורמת, הנוף יפהפה, והאשליה בשיאה.

עלה נעלה

דורון מגלה לנו את גבי סמך, המוסתרים על ידי הסוף במעבר המים. אני אפילו נכנסת לרגע לשכשך, כי בדרום הרמה לא קר, מה שכמובן מתגלה כאנדר סטייטמנט של המילניום כשמתחילים לעלות עם השלט המצביע לכיוון גבעת יואב.

חשבנו שיתחיל להיות חם לקראת הצהריים, אבל השעה רק 8 וחצי בבוקר וביחד עם העליה הקשה והתוואי נטול הצל, החום כבר מורגש באופן משמעותי.

השלט, ימחשמו, הודיע שבעוד 3 ק״מ נגיע לגבעת יואב, בעוד המסלול מצביע על אפשרות שהמספר הנכון נוטה יותר לכיוון ה-10 ק״מ. מאוד מבלבל! למי להאמין עכשיו? (לא לשלט.)

בעליה שאינה נגמרת אנחנו לאט לאט מתרגלים לשטח, עד שהרגליים שוב מצליחות לייצר ריצה רצופה וכיפית, עם קצת בוץ ופרות לגיוון, ובסוף בסוף, דרך נחל תאנה מגיעים להצטלבות הנחלים לתצפית מהממת על הכנרת. כל מה שצריך עכשיו זה לא להפעיל את ההגיון ולא להתפתות לחישובים שאיך יכול להיות שהשלולית במרחק גג 6-7 ק״מ מאיתנו, ולנו נשארו עוד 30 ק״מ לרוץ.

העליה האחרונה לגבעת יואב, שהיא בשום צורה לא העליה האחרונה, מוציאה לנו את המיץ, אבל שם למעלה מחכות קים ודנה עם פריסה מלכותית, וגם עם אפרת וערן וניסים, שבאים לרוץ איתנו ולהרים את המורל.

זמן גולן

את דרום הרמה אני כבר מכירה היטב, מה שממש לא עוזר לי לא להיות מופתעת מכמות העליות שעוד מחכה לנו. את העליה לאמפי אפיק אני מכירה וצפיתי, אבל משם הירידה התלולה לנחל מיצר מדליקה אצלי נורה אדומה שזו כנראה לא היתה העליה האחרונה וגם לא הקשה שבהן. העליה מנחל מיצר למבוא חמה, שאלוהים יקח אותה, מפילה את כולנו בנוק אאוט, אבל אנחנו לא מוצאים פה נדל״ן ולא סביר שיספקו לנו מסוק חילוץ, אז עולים.

עליית כביש קשוחה, ארוכה וחמה, שנראית כאילו לא תגמר בגלגול הזה, ובסופה ריצה מישורית אל חניית בית העלמין, שבה דנה וקים מחכות לנו עם מיני תופינים ואופציה לטקס אשכבה.

שוב הכנרת נפרשת למולנו באופק. זה כבר באמת קרוב. אבל עכשיו לא פשוט להסביר לרגליים ש-12 ק״מ זה תיק–תק ונגמר.

מכאן רוב הדרך בירידה, וזה מה שנקרא – חבל שלא שמרתם את הדמעות שלכם בעליה. אבל צחוק צחוק, (או בכי בכי), המקטע ממבוא חמה לחוף האון, דרך עין תאופיק (שלא עלינו אליו), עין שריר הנעים ואנדרטת הטייסים, הוא מקטע מקסים, נוח לריצה ושהקצה לנו מספיק זמן לריב, לשנוא אחד את השני, לקלל, להתחרט, להשלים ולסיים על חוף הכנרת עם 53 ק״מ להיום, אינסוף חוויות, דמעות של התרגשות וסימן וי אחד ענק על משימה שהתחילה פעם, כשחשבנו שהקורונה תעבור עד החופש הגדול, ונגמר ברגע אחד עם סיר מרק ומדליה, כמו שיכולה להיות רק במרוץ שלא באמת קיים.

מה למדתי במסע מהחרמון לכנרת על ריצה רב יומית?

1. הכנה טובה וחברה טובה מבטיחות מרוץ טוב. לא משנה אם המרוץ קיים באמת או רק בראש שלנו. הגענו מוכנים פיזית, מנטלית וגם מבחינת הכרת המסלול, וזה עשה את כל ההבדל. למדתי את זה גם בהכנה לאולטרה הראשון שלי, אז זה כנראה נכון. 

2. תכנית מרוץ זה דבר חשוב מאוד, אבל למרוץ חוקים משלו והוא לא תמיד קורא את התכנית. גמישות זה לא רק אימון, וחשוב מאוד לאמץ אותה כתפישה למרחקים ארוכים.

3. הדרך גדולה מסך מקטעיה. אם נאלצים לוותר על חלק מסויים תמיד אפשר יהיה לחזור אליו, אבל אין שני ק״מ בעולם שחשובים יותר מאשר לסיים יום בחיוך ובתחושה טובה. 

4. צוות לוגיסטי זה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לבקש לעצמכם, ומרגע שיש כזה צוות – פשוט אל תתעסקו בלוגיסטיקה בכלל. תסמכו על האנשים שלכם. 

5. פחות אוכל בתחנות. לא משנה כמה תכננתם – צריך פחות.

6. לצרף לצוות הלוגיסטי צלף שיוודא שאתם יוצאים מהתחנה תוך דקות ספורות או ש… (אם אין צלף אפשר גם כלב תקיפה.) זמן שבוזבז בתחנה יעלה לכם בהתקשות השרירים, בזמן מנוחה ובהתאוששות לקראת היום הבא. 

7. חברתי זה הכי, אבל כשרצים בקבוצה זה בסדר להתפצל. קשה מאוד לרוץ בקצב שאינו הקצב שלך ככל שהקילומטרים והשעות נוקפים.

8. להחליף נעליים. בסוף היום השני התחלתי להרגיש עומס בכפות הרגליים והחלטתי לנעול זוג אחר ליום השלישי כדי לשנות את מנח הרגל והדריכה. זו היתה ההחלטה התפעולית הכי טובה שקיבלתי בימים האלה.

9. מתיחות בכל בוקר לפני היציאה מהמיטה. בסוף כל יום הרגשתי נהדר, אבל בבוקר הגוף היה נוקשה והיה לי קשה לראות את עצמי רצה עשרות קילומטרים. למדתי את זה כבר במהלך תכנית האימונים ולכן קמתי כל בוקר 20 דקות לפני הזמן והקדשתי זמן ממושך למתיחות עדינות ותרגול טווחי תנועת המפרקים. זה שינה לגמרי את התחושה של הגוף בתחילת הריצה.

10. לאכול טוב ולשתות מספיק בכל יום, ולהשלים בסוף היום חוסרים לקראת היום הבא. קריטי להתאוששות טובה להמשך המרוץ.

11. לנהל את המרוץ יום ביומו. אין טעם לעסוק היום במסלול של מחר. יש זמן לדאוג לזה בערב ובמילא התכנית תשתנה עוד מאה פעם עד השקיעה.

12. תמיד אפשר לרוץ יותר רחוק.

13. זה בסדר לחשוב ישר על היעד הבא (וכן, יש כזה), אבל חשוב גם לעצור רגע, לעבד את החוויה, לתת לה לשקוע ולהעריך אותה. 

תודות:

ראשונות לכל – קים ודנה, שליוו אותנו באהבה ובסבלנות שאין לתאר. שהבינו בדיוק מה אנחנו צריכים, חיכו לנו עם אוכל טעים, ממלא ומנחם בסוף כל יום והשכימו בכל בוקר להכין לנו שולחן מלכות ומלכים שלא יחסר לנו כלום לדרך. שדאגו לכל הרצים, קידמו את פנינו בחיוך ומבט מבין ושפגשו אותנו בתחנות והיו כמו קרני שמש שרק חיכינו להגיע להתחמם לאורן.

מרב מולכו – שכולה לב ובאה ללוות את ניר והפכה לאחת משלנו כשפגשה אותנו לאורך הדרך ופינקה וצילמה וריגשה את כולנו כשחיכתה לנו בנקודת הסיום עם המדליה הכי יפה, מדוייקת ומיוחדת שמישהו קיבל אי פעם בסוף ריצה.   

יהודה וינברג – שעזר בתכנון ובהבנת המסלול, שהתפנה במיוחד לפגישת הכרת מסלול בזום כדי שכולנו נדע לקראת מה אנחנו הולכים, שהגיע ללוות אותנו בריצה ביומיים הראשונים וצילם אותנו בלי הפסקה כדי שלא נשכח שפעם רצנו את זה.

המשפחה הגולנית שלי – אפרת (אחותות) וערן (איש לבן) גת, שפגשו אותנו לחלק האחרון של הריצה וגם פינקו אותנו בארוחת הערב בטעמים של בית.

יואב אלימי שבא לפגוש אותנו בירידה מהחרמון ואבי מאוהל אברהם שאירח אותנו למילוי מים בנמרוד.

אלכס קודיש מעין זיוון ששלח לנו ארגז תפוחים עסיסיים ישר מהעץ לפנק אותנו בדרך.

גדי סולומון הפרטנר המעולה שלי ב״קצב דיבור״ שעזר בעצות מעולות וצייד אותי במקלות ריצה לחרמון.

בני הזוג והלשעברים, והילדות והילדים שלנו, שפירגנו ותמכו לאורך כל התקופה, ושלי הפרטיים אף הגיעו בהרכב מלא לפגוש אותנו בסוף היום השני והשלישי.

ואחרונים חביבים – לחבורה המדהימה שהתגבשה לנו: דנה, דורון, אורית, מיטל, אורנה – שבנתה לנו תכנית אימונים, וחיים שהצטרף ממש ברגע האחרון לטיפוש.

וכמובן גם לכל הרצים המהממים שבאו לכל המסלול או לחלקים ממנו ועשו לנו מצברוח טוב כל בוקר מחדש. בפעם הבאה הלוואי יבואו יותר רצות.

ולאנשים שאני הכי אוהבת להשאיר אצלם כסף (למען הסר ספק – על הכל שילמתי):

אלעד לשם וחי פרחי – שטיפלו בי ובחבורה לאורך כל תקופת האימונים, ובכל פעם שביקשנו היו זמינים, וכהרגלם סופר מקצועיים.

דורון שלמון שעצרתי אצלו כמו תמיד ב-runway בזרזיר, הפעם כדי לקנות כובע מחמם ויצאתי גם עם מעיל גשם מעולה שהציל לי את התחת.

מאיר קנר וצוות הוקה שעצרו אותי מלקנות נעליים שלא מתאימות לי ועזרו לי להסתפק בחידוש ה-Torrent האהובות עליי. מעריכה מאוד אנשי שירות הגונים. (אפשר פליז פליז להביא כבר ספידגוט 4 לא רחבה?)

הצוות בסונטו – שהצילו רגע לפני שיצאנו לדרך, כשחבקי הרצועה נקרעו לי (עליהם לא שילמתי).

וזהו – עד העונג הבא

The post מהחרמון לכנרת – 140 ק״מ בשביל הנשמה appeared first on מורן מישל.

מיטב המוחות עמל על החיפוש, אך העלו חרס עד לרגע הראיון. לאחריו, פתאום צץ לינק מאתר שידוע רק לאנשי הסוד השמור של חיפוש באינטרנט מעבר לכתיבת מילות החיפוש בגוגל. הטור על הקומראדס בידינו!
עד לעצם רגע זה לא ברור מי מבין הטוענים לתואר הגיע ראשון אל הלינק המיוחל. אבל רצים למרחקים ארוכים, כמו רצים למרחקים ארוכים, על קו הסיום פניהם כבר אל היעד הבא: איפה הטור על מרתון פריז?

תחרותי או חברתי?

המרוץ לאיתור מרתון פריז החל: נברני הרשת המצטיינים סרקו אותה הלוך ושוב, בכל ביטוי חיפוש אפשרי, אבל כתבת פרינט מ-2003 היא דבר שרק לעיתים רחוקות מותיר שרידים דיגיטליים. אבל לא הרצים האמיצים ירימו ידיים, ומיד התפתח שיח על אתרים מסתוריים שבהם אולי ניתן יהיה למצוא משהו מאותה תקופה.

שורט סטורי לונג – עוד הם שועטים קדימה ואני החלטתי לחפש מסלול אלטרנטיבי. חיפוש קצר בגוגל הוביל אותי אל יוגב רוביו, שכתב ב-ynet טור על המרתון שלו ב-2014, ובו סיפר על ההשראה שקיבל מכתבה מקסימה על מרתון פריז שכתב עפר שלח. זה, בעצם, כל מה שגוגל יודע על מרתון פריז ועפר שלח: שיוגב רוביו מצא כתבה מקסימה של עפר, שעוררה בו השראה.

במרתון, ידוע, מה שלקח אותך עד כאן, לא יקח אותך מכאן. הרובוט מיצה את יכולותיו, זה הזמן להיעזר באנשים. פייסבוק הוביל אותי מיד אל יוגב, הודעה במסנג׳ר, בקשה אישית, אנחנו חורשים את הרשת ואין זכר. אולי במקרה יש לך את הכתבה?
תוך חצי שעה הקובץ היה אצלי, תוך עוד שתי דקות גם האישור מעפר להעלות אותו כאן. וזהו, מעכשיו יש תיעוד דיגיטלי לטור המיתולוגי של עפר שלח על הריצה במרתון פריז מלווה באביו לפני 17 שנה. (אפשר להוריד קובץ pdf מכאן). המסלול החברתי ניצח.

תודה רבה ליוגב רוביו ולעפר שלח.
תהנו.

טיפול מרתוני | עפר שלח

פורסם במוסף 7 ימים | ידיעות אחרונות | 25.7.2004
צילום: אי.פי

“כמו השוורים בפמפלונה, כמו המים אחרי התמוטטות הסכר, אתה שוטף את רחובות העיר הכי יפה בעולם, כלײַכך לבד עם האתגר האישי שלך וכל-כך ביחד עם כל-כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר. אין מילים לתאר. אפילו מהצד השני של הרחוב, יגיד לי אבא שלי אחר-כך, אפשר היה לראות שאתה מחייך”, עפר שלח על השעות המשכרות במרתון פאריז, שהפך למסע גיבוש משפחתי

1. בק“מ ה-21, ממש בחצי הדרך, אני רואה אותו. הוא עומד בתוך ההמון הצפוף, ביד אחת בקבוק משקה האנרגיה וביד השנייה חטיף, כמו הורה דואג שרודף אחרי הילד עם שוקו ולחמנייה. הוא בדיוק במקום שקבענו מראש, בדיוק כמו שידעתי שיהיה. זה רק אני, כמו תמיד, שלא ברור אם אגיע בזמן.

אין לי הרבה זמן לראות אותו בנחשול, ששועט בשנים עשר קמ“ש בדיוק ברי דה–שרנטון. אבל אני מבחין בהבעה. אני מכיר אותה היטב. אתם רואים אותה על הפנים של האב המחכה לילדו בפתח הגן, של האם שנפרדת מהחייל שחוזר לצבא, של כל הורה שהצאצא שלו אמור להיכנס לו תכף לפריים. אחר–כך הוא רואה אותי, ומרים את הבקבוק ואת החטיף בשאלה. אני מסמן לו שלא צריך. דואגים לילד. 

הוא מחייך. חיוך הוא מילה לא מדויקת לנהרה הזו, שמתפשטת על פניו. לפני ארבעים ושלוש שנים אבות לא נהגו להיכנס לחדר הלידה; אם לדייק, ביום שנולדתי אבא שלי היה בעבודה, ואמא שלי נסעה לבית–החולים באוטובוס. אבל אני משוכנע שכשבישרו לו, ההבעה על פניו הייתה דומה לזו שאני רואה עכשיו.

2. פחות משעתיים קודם לכן אנחנו עומדים משני צדדיה של גדר, צמוד למדרכה בשאנז–אליזה. לוּ התרחשה הסצנה מסביב בישראל, מישהו כבר היה זועק מחדל: יותר משלושים אלף איש דחוקים על כמה מאות מטר, מנסים להתחמם בגופם של אחרים ובהתרגשות שלהם עצמם. עוד עשר דקות, חמש, שתיים, עוד שישים שניות יוזנק מרתון פאריז ה-27. מאה מטר לפניי נמצא השער הגדול. כשאעבור תחתיו, כמה דקות אחרי שהרץ הראשון ייצא לדרך, תפעיל הקרן האלקטרונית את הצ‘יפ שקשור לשרוך הנעל שלי. הזמן יתחיל לתקתק, הרגליים יתחילו לספור 42 ק״מ ו-195 מטר.

רצים שמנסים לקצר תור, קופצים מעל הגדר ונוחתים על הרגליים של אחרים. אף אחד לא כועס. משמונים מדינות באנו, עולי–רגל במובן הפיזי של המושג. זהו אחד המרתונים הצבעוניים, הססגוניים, מרובי המשתתפים ביותר בעולם. שילמנו בכסף, בזמן אימונים אין–סופי ובזיעה על הזכות להידחק כאן ככבשים בקור של חמש מעלות. אני פושט את הטרנינג ומעביר אותו אליו, מעבר לגדר. הכרוז סופר לאחור, ואנחנו אתו. שאגה ממלאת את השדרה. אנחנו מחליקים ידיים ויוצאים: אני לקו הזינוק, הוא למטרו. איש למרתונו, איש לחוויה המיוחדת, שמזמנות לו שלוש השעות וחצי הבאות.

“באתוס המרתונרי אתה לא עובר ככה סתם: אנשים מוחאים כפיים, צועקים “בראוו” ו“קוראז‘“

3. קודם כול, כי זו פאריז. זה האובליסק של נפוליאון, שאליו אנחנו חותרים בק“מ הראשון, זו כיכר הבסטיליה שבה נחלוף בחמישי וב-24 .זה מגדל אייפל שיופיע משמאל, בצדו השני של הנהר, בנקודת השבירה הידועה בק“מ ה-32. איך אפשר להישבר ברחובות האלה. ארבע שעות יפרידו בין הראשון לאחרון, שלא לדבר על אלה שלא יסיימו כלל. אבל מה שלא יהיה, איך שלא נגמור את המסע הזה, אנחנו כאן. מה שלא יהיה, תמיד תהיה לנו פאריז.

4. מזג–האוויר, היה זוהיר בהלול אומר, אידאלי לכדורגל. קריר, יבש במידה, רוח נעימה שכמעט לא יהיה צורך להיאבק בה. המסלול שטוח יחסית. בתנאים האלה מי לא היה רוצה לרוץ מרתון. אולי רק אנשים נורמליים.

5. מספרים: 31 אלף נרשמים. 400 אלף בקבוקי מים ’ויטל׳ לאורך המסלול, 45 טון בננות ותפוזים לאין–ספור. 30 אלף שקיות של ‘פאוור ג‘ל‘, תרכיז אנרגיה שלא הייתם מכניסים לפה בשום תירוץ אחר. שמונה תחנות רענון, 4,000 מתנדבים המסייעים לוועדה המארגנת.
ב-60 יורו לאדם, אומר הראש הישראלי שתמיד עסוק בלחשב את ההכנסות של מישהו אחר, נכנסו שני מיליון יורו לקופה רק מדמי הרשמה. ואיפה ספונסרים, איפה עשרות האלפים שהגיעו לסוף–שבוע בעיר, ישנו במלונותיה ואכלו בה כמויות אדירות של פסטה. כל עיר שמכבדת את עצמה, צריכה שיהיה לה אירוע כזה.

6. כל מיני אנשים רצים מרתון. אנשים שלובשים חולצות נגד המלחמה בעיראק, בחורה עם טי-שירט שעליה כתוב שבשר הוא רצח, לפחות שניים לובשים חולצות עם תמונות של ילדים שנעלמו, כמו על קרטוני חלב באמריקה. רצים גם עיוורים קשורים למישהו אחר, אנשים בני יותר משבעים עם מכשירי שמיעה, וההוא שראיתי בק“מ ה-30, זרוע שמאל שלו מנוונת והוא רץ בקצב שלי, מחזיק אותה מאחורי הגב ביד ימין.

פעמיים בקילומטרים הראשונים אני עוקף חבורות של ארבעה–חמישה רצים, שדוחפים מעין אלונקה–עגלה שעליה יושב נכה. באתוס המרתונרי אתה לא עובר ככה סתם: אנשים מוחאים כפיים, צועקים “בראוו” ו“קוראז‘”, מציעים בקבוק מים. ואני, שאבא שלי מחכה לי מעבר לסיבוב, חושב על דיק הולט.

7. דיק הולט היה קולונל בדימוס בצבא האמריקני. גדול, חזק, מצויד בלא מעט משקל עודף. בנו טים נולד נכה, משותק בארבע גפיו. יום אחד אמר לאביו שהוא חולם לרוץ. דיק הולט קנה עגלה. כמו פנקס הקטן, הוא דחף ברגל שלוש מאות מילים, והרבה יותר מזה.

‘קבוצת הולט‘ התחילה ממרתונים, והגיעה הרבה יותר רחוק. היא חצתה את אמריקה בריצה במסע שלא ייאמן של עשרות ק“מ מדי יום. היא גייסה לצדקה מיליוני דולרים.   

אני חושב על דיק הולט. מאז שיש לי ילדים משלי, אני יודע איך הוא חש, כשהיד שלו נוגעת מצד אחד בידית של העגלה, ומהצד השני בכתף השמוטה של בנו. בדרכה המעוותת של המחשבה, אני מקנא בו על שהוא מסוגל להביע בדרך כל–כך מיידית, שאינה זקוקה למילים ולהוכחה נוספת, את מה שכל אחד מאתנו היה רוצה לומר לילדו. גם אני, גם אתם, חלק מקבוצת הולט.

8. ריצת מרתון היא לא מה שאתם חושבים. לא נושמים ונושפים ומחזיקים את הצד של החזה. אם הגעת למצב שבו אתה מרגיש את הנשימה שלך, אתה בצרות. מרתון אתה אמור לרוץ מתחת לסף האירובי שלך, כלומר באזור הדופק, שבו הגוף לא מייצר את חומצת החלב, אותו חומר מסתורי שפרופ׳ גלעד ויינגרטן הכניס לחיינו בשידורי האולימפיאדה (”שים לב, נסים, איך חומצת החלב גורמת לסודני להאט“). עופר, המדריך בחדר הכושר ב‘בית הלוחם‘, אומר שמרתון רצים “מהר, ארוך וחכם“. זה טוב, אבל הכול יחסי: הסף האירובי של מייק רוטיץ‘ מקניה, שיסיים את המרתון ראשון, נמצא איפה שהוא בהילוך השלישי של המכונית שלי. עם סף כזה, גם אני הייתי חכם.

“בעצם, אתה לא ממש רץ, אלא עובר למצב צבירה אחר. מהירות האפס שלך היא חמש דקות לק“מ. לשלוש שעות וחצי זה נהיה המצב הטבעי“

9. בעצם, אתה לא ממש רץ, אלא עובר למצב צבירה אחר. מהירות האפס שלך היא חמש דקות לק“מ. לשלוש שעות וחצי זה נהיה המצב הטבעי, הקצב שבו הצמצם נפתח ונסגר על העולם שבחוץ. השאלה היא איך הגוף מחזיק מעמד. אם אתה רץ בקצב הנכון, אם לא התפתית לשיטפון האדרנלין של ההתחלה ושמרת על התכנון, הרגליים אמורות לא להתקשות בבת–אחת אחרי שלושים ק“מ, השרירים אמורים להישאר בשר ולא להפוך לברונזה. איך תדע? בבוא הזמן, מון שרי. כמו שאומרים “שה נוּ א פארי” (אצלנו בפאריז), כשנגיע לגשר הזה (גשר אלכסנדר הראשון, נחנך ב-1900) נקפוץ ממנו.

10. על ההתחלה, אחד מכלי המדידה העיקריים שלי הולך פארש. כשעברתי מריצה בסגנון אפאצ‘י מעורב (יאללה, שמים נעליים ואודרוב) למרתונים, טקס החניכה הראשון היה קניית שעון דופק. הוא אמור לומר לך באיזה צד של הסף אתה נמצא. הוא אמור להזהיר אותך בצפצוף מעצבן, שאתה עובד על הרזרבי, ועוד מעט הטנק נגמר.   

אבל כשמסביב שלושים אלף איש, שלחצי מהם יש גם שעון דופק, הגיזמו עובד בערך כמו ג‘י-פי-אס עיראקי, שדונלד ראמספלד דרך עליו. בסוף המרתון אני משחק בכפתורים, ומגלה שלפי המדידה רצתי  בקצב לב ממוצע של יותר מ-170 פעימות בדקה. אם זה נכון, אני מצווה את גופתי למכון הסמיתסוני בוושינגטון. לו זה היה נכון, הם היו באים לקחת אותה כבר עכשיו. 

אז נשאר השעון — למרבה המזל, חמש דקות לק“מ זה משהו שאפשר לחשב גם בלי תואר ראשון במתמטיקה — ונשארים אמצעים פסיכולוגיים יעילים וידע באנטומיה. באמצע הדרך, למשל, אני ננעל על הגלוטאוס מקסימוס (תבררו לבד, סוטים) של הבלונדינית שלפניי, ומלווה אותה בענטוזה החכם להפליא. יסלחו לי אחיותיי הפמיניסטיות, אבל אלה חמשת הק“מ המהירים ביותר לאותו יום. מצד שני, עכשיו באמת אין טעם למדוד דופק.

11. כששלושים אלף איש רצים, אין זמן להיכרויות. מסביב אנשים נושרים ממך או אתה מהם, אבל כל הזמן יש מישהו לפניך ומישהו מאחוריך. חצי ק“מ אני מעביר בחישוב הבא: בערך 15 אלף איש יסיימו בחלון הזמן הרלוונטי, בין שלוש לארבע שעות וחצי. זה 222 איש לדקה, כמעט ארבעה בשנייה. כל שנייה. לא חשוב כמה עקפת וכמה עקפו אותך בדרך, תמיד יש עוד שלושה לידך.

“הקפסולה הזו זורמת בנחשול אדם אדיר, שאינו עוצר ואינו מתעייף“

12. זה מרגיש ככה: אתה נע בתוך קפסולה סגורה ברדיוס של שלושה מטרים קדימה ואחורה. בתוכה אתה רץ בנוחות, בקצב שלך. אבל הקפסולה הזו זורמת בנחשול אדם אדיר, שאינו עוצר ואינו מתעייף. כמו השוורים בפמפלונה, כמו המים אחרי התמוטטות הסכר, אתה שוטף את רחובות העיר הכי יפה בעולם, כל–כך לבד עם האתגר האישי שלך וכל–כך ביחד עם כל–כך הרבה אנשים שאתה לא מכיר. אין מילים לתאר. אפילו מהצד השני של הרחוב, יגיד לי אבא שלי אחר–כך, אפשר היה לראות שאתה מחייך.

13. אל תשאלו מה עבר עליו בזמן שאני נהניתי. בתכנייה הרשמית הם קוראים לזה “מרתון המעודדים“. נראה כמה פעמים אתה מצליח לחזות ביקר לך. נראה אותך מגיע לבסטיליה בזמן, ואחר–כך גובר על כולם בספרינט למטרו כדי לתפוס את הרכבת לפורט דורה. נראה אותך מזהה אותו בתוך הנחשול, שמהצד נראה כאילו הוא עובר כל–כך מהר. נראה אותך עושה את כל זה עם התיק, שבתוכו הטרנינג והבקבוק. נראה אותך.

14. אם אתם תוהים על התוצאה הסופית של מרתון המעודדים, אתם לא מכירים את המשתתף הישראלי. אם אתם מכירים אותו, אתם לא תוהים. הוא פרשׂ את מפת המטרו, כייל אותה עם מפת רחובות פאריז וקבע לוחות זמנים. הוא קנה יום מראש פנקס כרטיסים, שלא להתעכב בקופות. הוא בחן דרכים אלטרנטיביות ונתיבי מילוט, דרכי פעולה אפשריות ונבחרות, תסריטי יום גשום ויום הדין. נקודות התצפית שלו היו מושלמות, דרכי הנסיגה מאובטחות מכל הצדדים. למשתתף המרוקני, שהבן שלו הגיע שלושה מטר לפניי, לא היה שום סיכוי.

15. בלילה שלפני אנחנו הולכים לישון בשעה שבה בדרך כלל אני מתעורר. לפני השינה אני קורא בספר שלי, שגם הוא נולד בפאריז: לפני שמונים ואחת שנים הוא יצא לאור בחנות הקטנה של סילביה ביץ‘, ק“מ וחצי מהמלון. בטלוויזיה הפועלת ללא קול רואים את בגדד, המופצצת על-ידי איש הפועל בשליחות אביו. בספרייה הלאומית של דבלין סטיבן דדאלוס מדבר על שקספיר והמלט.

״אב,״ אמר סטיבן, ״הוא רע הכרחי… אבהות, במובן של הולדה מודעת, אינה מוּכרת לאדם. זהו מעמד מיסטי, מסורת ישירה מן השליחים, ממוליד יחיד אל נולד יחיד. על מסתורין זה, ולא על המדונה שהשליך בעורמה האינטלקט האיטלקי להמונים באירופה, עליו מיוסדת הכנסייה, ומסד זה אין לערערו. כי בדומה לעולם, מקרו ומיקרו קוסמוס, היא מיוסדת על תוהו ועל אי–ודאות, על אי–סבירות… האבהות אינה אולי יותר מאשר פיקציה משפטית. היכן תמצאו אב לבן, שבנו אוהב אותו או הוא את בנו?” (תרגום: יעל רנן).

אני סוגר את הספר ומכבה את האור. הוא ישן לידי, הרע ההכרחי שהביא אותי לעולם. הרבה שנים אנחנו לא ישנים באותו בית, שלא לדבר על אותו חדר. יסלחו לי ג‘ויס והכנסייה, המקרו והמיקרו קוסמוס, הוא אוהב אותי, ואני אוהב אותו.

16. כל שמונה מאות מטר יש להקה. מנגנים סלסה, מנגנים ‘עין הנמר‘, מנגנים ‘החברים קודם‘ של ברסאנס. על כל מטר, חוץ אולי משני ק“מ בתוך יער וינסן, עומדים פריזאים ומעודדים. אף אחד לא מקטר על התנועה, אף אחד לא מרחיק את האנשים מהמסלול בשם האבטחה. על כל שלט, שמציין את מספר הקילומטרים יש מסר מעודד: “לא לאבד קצב“. ”עוד מעט“. “לנשום… לשאוף“. האמת, כמעט שכחתי.

17. .אפרופו יער וינסן, בק“מ ה-17 אני מאבד ארבעים שניות על השבת חלק מה‘ויטל‘ לאדמת פאריז. מכיוון שבערך שני שלישים מהרצים עשו כמוני, לא כולם ביער, יש להניח שפריזאים רבים חוו את המרתון בחושיהם, אם לא בזמן אמיתי, אז אחר–כך.

18. בק“מ העשירי, ה-21 וה-30 יש פסים מגנטיים לרוחב הכביש. הם קוראים את הצ‘יפ שעל הנעל, מזהים שאכן עברתי במקום ומכניסים למחשב את זמני הביניים שלי. חברת ׳אורנג‘׳ העולמית, שמאמצת את המרתון, מבטיחה לנרשמים לשלוח את זמני הביניים האלה ב-SMS לשלושה אנשים לפי בחירתם, בכל מקום בעולם. הזמן שלי משום מה לא הגיע. מצד שני, אולי סיבנתי ולא עברתי על הפס.

״הניסיתם לחשוב על זה בבולוואר פוניאטובסקי עצמו, בזמן שהברכיים שלכם עשויות מג‘לי, והתודעה שלכם עשויה מכאב?״ 

19. חצי מהבולווארים של פאריז נקראים על שמות מפקדי צבאו של נפוליאון. מכיוון שהגעתי לעיר עם אדם, שכתב ספר על מלחמותיו של הגמד הקורסיקאי, אני חולף בהם עמוס בכמות עצומה של ידע מיותר. הידעתם, למשל, שהמרשל פוניאטובסקי טבע בזמן הנסיגה מרוסיה? הניסיתם לחשוב על זה בבולוואר פוניאטובסקי עצמו, בזמן שהברכיים שלכם עשויות מג‘לי, והתודעה שלכם עשויה מכאב? 

כאן, הוא אומר לי כשאנחנו מטיילים בגני הטיולרי יום לפני, ניסו להתנקש בחיי נפוליאון. הוא יצא לאופרה, ומישהו גלגל חבית נפץ למרגלות הכרכרה. הקיסר היה מזועזע, אבל כותבי העתים מקפידים לספר שהגיע לאופרה בזמן וצפה בה. מצד שני, עוד מאה מטר אפשר לראות את הכיפה הזהובה של האינווליד, מקום מנוחתו האחרון, ככה שיכול להיות שהאופרה לא הייתה לטעמו.

20. בחישוב כולל, שנינו היינו בחו“ל בטח יותר ממאה פעם, אבל אף פעם לא נסענו יחד עד עכשיו. זאת הפעם הראשונה שאנחנו גרים באותו מלון, שאנחנו מתלבשים באותו חדר כדי לצאת למסעדה, ומעיפים מבט משועשע זה על ז‘קטו ועניבתו של זה. אני לא בעניין של לתת עצות לאחרים, אבל אם לא יצא לכם, ואם אתם יכולים, תעשו את זה עכשיו. כל עוד יש זמן.   

21. הוא לוקח כדורים בבוקר. נושא שיחה פופולרי עם החברים שלו, כולם שׂבעי עלילות, חוליים וכאבים שונים. הוא נח יותר אחרײַהצהריים. כשהייתי בן שישים, הוא אומר לי, לא יכולתי להאמין שזה קרה לי. עכשיו זה נראה לי הרבה פחות בעייתי. אני אומר שכשיגיע לשבעים, זה יהיה בעיניי בלתי נתפס. נכון שזה הרבה יותר צעיר מפעם, נכון שהגיל הזה כבר אינו מאיים, אולי להפך. אבל בני שבעים לא יכולים להיות אבא שלי.

22. משרנטון לבסטיליה, אחרי תחנת החצי, הדרך זרועה בקבוקים וקליפות. כל מי שגומר לשתות, זורק את הבקבוק הריק הצדה בזהירות, שלא לפגוע במישהו אחר בתוך הנחשול. כנגד המדרכה יש עכשיו כמות כזו של פלסטיק לא ממוחזר, שנדמה לי שתכף תצא מהביוב אונייה של ‘גרינפיס‘ ותפתח עלינו באש. למחרת נעבור בחלק מהמסלול בדרך לשדה התעופה. בקבוק אחד, קליפה אחת, שקית ריקה אחת של פאוור ג‘ל לא יהיו שם.

23. בתחנת אוטובוס פוסטר פרסום ענק של מגזין צרפתי, נדמה לי ‘ל‘אקספרס‘. הכותרת היא ‘כיצד סדאם מנהל את מלחמתו‘. על כל הקיר של התחנה מרוח הפרצוף של האיש עם השפם, שבזמן שאנחנו רצים האמריקנים מרימים את החצץ שנשאר מהבונקר שלו בניסיון לאתר שארית DNA. זה רק שער של עיתון, הכותרת ניטרלית לגמרי, אבל לא צריך אפילו לפתוח טלוויזיה כדי לדעת בעד מי הצרפתים.

״מעכשיו יש עליות וירידות קטנות מתחת לגשרים, הצצות חטופות לגדה השמאלית שנשקפת ממול, תחושה שעוד מעט תבוא ההכרעה״

24. בק“מ ה-24 שוב הבסטיליה, וממנה שמאלה לסיין. עשרת הק“מ הבאים יהיו לאורך הנהר. הכביש הולך וצר, הנחשול נהיה צפוף יותר, מהיר יותר, חי עוד יותר. מעכשיו יש עליות וירידות קטנות מתחת לגשרים, הצצות חטופות לגדה השמאלית שנשקפת ממול, תחושה שעוד מעט תבוא ההכרעה. בסוף הישורת הזו, היה ויינגרטן אומר, נדע מה קורה לחומצת החלב.

25. 17 ק“מ לפניי חותך מייק רוטיץ‘ את קו הגמר, בזמן השמיני בטיבו אי–פעם. בתוך חצי דקה יגיעו עוד שלושה רצים, כולל צרפתי אחד, שיש לו שם פולני בלתי ניתן לביטוי המתחיל באות ז‘, ולכן מכנים אותו “בנואה זי“. בערב אני רואה אותו בטלוויזיה; עשרה ק“מ לסיום הוא פיגר ב-400 מטר, סגר 390 מהם בפיניש אדיר, ואחרי שהגיע – בזמן הטוב אי–פעם של רץ צרפתי – הגיר דמעות אכזבה.

ככה זה במרתון: השני מאוכזב, וזה שמגיע במקום ה-7500 מרגיש התעלות של מנצח. אבל זה יקרה רק בעוד שעה וחצי כמעט. בינתיים, בק“מ ה-25 וחצי, אני מסתכל בשעון ואומר לעצמי “כוס אוחתו, הקניאתי כבר הגיע“.

26. פתאום זה בא. נכון שהמשבר עוד לא צפוי בשלב הזה, נכון שהקיר המפורסם עוד עשוי לחכות בהמשך. נכון שכשהוא בא, זה קורה בלי הודעה מוקדמת: בבת–אחת אתה לא מסוגל לזוז. אבל פתאום, בדיוק במקום הזה, אני קולט שיהיה טוב. ואני קולט עוד דבר אחד: שמה שקורה פה הוא גדול יותר מריצה של 42 ק“מ. הוא מאתיים ועשר דקות שכל אחת מהן מלאה וגדושה, הוא סצנת רחובות בלתי נתפסת והאנרגיה העצומה, שנושבת מאלפי גופות, החוצה ואחד לתוך השני. עזוב את הריצה, אני אומר ומתיישב לעצמי על הכתף. תראה איזה כיף פה.

״מי שבתוך המנהרה צועק. בהתחלה כי כולם צועקים, אחר–כך כי זה פשוט ממלא אותך. גל הקול האדיר של אלף איש, שנמצאים בפנים בכל שנייה נתונה, תופס אותך כשאתה נכנס ונושא אותך הלאה, צועק מהתרגשות״

27. מנהרה. לא קטנה וחולפת כמו הקודמות, אלא טונלה של ממש. ק“מ פחות או יותר, צר וחם וצפוף. מי שבתוך המנהרה צועק. בהתחלה כי כולם צועקים, אחר–כך כי זה פשוט ממלא אותך. גל הקול האדיר של אלף איש, שנמצאים בפנים בכל שנייה נתונה, תופס אותך כשאתה נכנס ונושא אותך הלאה, צועק מהתרגשות. צועקים “הה” גדול סתם כדי לעשות רעש. צועקים “אנחנו לא עייפים“. צועקים כדי לקדם את גל הקור שבצד השני, כשחוזרים אל העולם שבחוץ. גאון מי ששׂם את המנהרה הזו במקום הזה.

28. מרחוק מגדל אייפל, מקרוב המראה הכי קלישאי של פאריז. אלף בימאים כבר העמידו מצלמה בנקודה הזו ממש. בטלוויזיה, אחר-הצהריים, תכנית בשם זהה לסרט של טריפו, ‘לפתע ביום ראשון‘. ובתכנית שני ילדיו של ז‘אן גאבן, הפאפא האולטימטיבי של הקולנוע הצרפתי, מדברים על אביהם. לא ‘חיים שכאלה‘, לא תכנית ליום הזיכרון. סתם מתיאס ופרנסואז, יחד עם שחקנים ובימאים ואלן דלון בהקלטה, מדברים על האיש שכולם, גם ילדיו, קוראים לו גאבן. ובסוף, שיר. פרנסואז מספרת שהפעם היחידה שבה ראתה את אביה בוכה, הייתה כששמע את השיר הזה. דניאל רישאר שר. השיר שמאלצי, ההגשה עוד יותר. קוראים לו ‘הזקן שלי‘. נשבע לכם שהכול אמת.

29. לרחובות בצד הזה של פאריז יש שמות אמריקניים: שדרות ניו–יורק, שדרות הנשיא קנדי, שדרות הנשיא וילסון. קצת יותר בפנים, שדרת פרנקלין די רוזוולט. אם האמריקנים והאנגלים, כדברי מרק טוויין, הם שני עמים, ששפה משותפת מפרידה ביניהם, האמריקנים והצרפתים הם שני עמים שהערצתם ההדדית עולה רק על חוסר ההבנה המוחלט שלהם זה את זה.         

כשאמריקני רוצה לבטא את ההכרה הזו, הוא מזכיר את העובדה, שאצל הצרפתים ג‘רי לואיס גאון. כשצרפתי רוצה לבטא אותה, הוא מכווץ את השפתיים ועושה ”פפפפ״. כשצרפתי רוצה לבטא כל דבר, הוא מכווץ את השפתיים ועושה “פפפפ“. כמו שלאסקימואים יש שלושים מילים לתיאור שלג, לצרפתים יש ארבע מאות סוגי גבינה ואלף דרכים לבטא “פפפפ“. ההערצה הזו תשרוד גם את הסכסוך הנוכחי. תמיד תהיה פאריז, ותמיד יהיו בה שדרות הנשיא קנדי. ומשקעי המלחמה, העלבונות ההדדיים והמאבק הכלכלי–תרבותי בין אירופה לאמריקה? פפפפ.

30. אישה לא צעירה עומדת בצד הדרך וצועקת, מי יודע כמה זמן רצוף, “יש רק עוד שנים עשר“. איש ממש בגילה רץ לידי, מבוגרים ממנו משיגים אותי בהרבה. או שאני יותר צעיר ממה שחשבתי, או שיש כמה אנשים באמת יוצאי–דופן על הפלנטה הזו.   

“׳אנשים ירוצו למען התענוג?׳ מתפלץ מישהו בבר במערב הפרוע, כשדוק המגיע מן העתיד ומבשר לו על כך ב’בחזרה לעתיד 3.״

31. מרתונים עממיים הם עניין של לא יותר מארבעים שנה, אבל איזו תאוצה שהתעשייה הזו תפסה. הביתן הענקי בגני התערוכה בפורט דהײַורסאי, שאליו אנחנו מגיעים כדי לקבל מספרי חזה וצ‘יפים אלקטרוניים, מלא מכל טוב: ציוד ריצה, מנעליים הראויות להרמס שליח האלים ועד כמוסות פלא המסירות כל שלפוחית; מגזינים ובהם אלף טיפים ותכניות אימון; וכמובן, ביתנים המפרסמים כמה ממאות המרתונים, שאתם יכולים לרוץ היום על-פני הגלובוס. 

יש מרתון בחבל היין מדוק (“המרתון הארוך ביותר בעולם“), שלפי זמנו של המנצח מוקדש בעיקר לתחנות השתייה, שבהן אין ל‘ויטל‘ דריסת רגל; יש מרתון ביונגפראו – ארבעים ושניים ק“מ אופקי, שלושה אנכי, למנצח מובטח אוהל חמצן; ויש מרתון בשמש חצות באיסלנד. “אנשים ירוצו למען התענוג?” מתפלץ מישהו בבר במערב הפרוע, כשדוק המגיע מן העתיד ומבשר לו על כך ב‘בחזרה לעתיד 3.’ כן, אחי, וסוס מכני ייקח אותך כל בוקר לעבודה. קשה להאמין.   

32. במקום הזה בדיוק, לפני חצי שנה במוסקבה, הבנתי מה הרגישה אשת לוט, כשהסתובבה אחורה. הירכיים שלי היו לאבן, שרירי השוק התכווצו אחת למאה מטר, השפתיים התייבשו עוד לפני שגמרתי לשתות. עשרת הק“מ הבאים היו סיוט עמום. עכשיו, חצי שנה אחר-כך, אני רואה צרפתי, שפונה בחדות ימינה ומדדה על רגל אחת, כמעט נדרס על–ידי הנחשול. כל מה שהוא רוצה הוא להגיע למדרכה ולמתוח את הרגל, שההתכווצות תשתחרר. מה אני אגיד לכם, נפל. 

33. בכלל, הקילומטרים הבאים נראים כאילו נכנסתי לתוך ציור של הרונימוס בוש. כל מיני צורות של סבל אנושי פזורות לאורך השדרה: המקרטע, התשוש, המיובש וזה שאינו מצליח לדרוך. בערב אני רואה בטלוויזיה את החומר הבלתי נמנע: צרפתי חביב באמצע שנותיו, שכרע–נפל באמצע הדרך והגיע לחצי המרתון, כשהתחבורה כבר חזרה לרחובות, והמאחרים לסיים כבר יצאו מהמקלחת. הוא חצה את קו ה-25 ק“מ, התחמק ממשאית שלקחה רחב את הסיבוב, פרשׂ ידיו למול השמש השוקעת ואמר, ניחשתם, ”פפפפ״.

34. אבא שלי מוותר על כיכר יינה – משהו במטריצת הזמנים והמשימות לא ממש מתכנס – ויוצא לכיוון האטואל, שממנו יש רק חצי ק“מ במורד שדרות פוש לסיום. מרתון המעודדים עומד לפני השלב האחרון והמכריע, שבו ייפרדו הגברים מן הנערים: תפיסת המקום אחרי קו הגמר לתפעול מוקדם של הטרנינג והתמוטטות בצוותא.

״אם זה לא בא עד עכשיו, אני אומר לעצמי, זה כבר לא יבוא. זה הזמן לפתוח מצערת. אם הקיר לא בא אליי, אולי אני אבוא אליו – וקצת יותר מהר״

35. אם זה לא בא עד עכשיו, אני אומר לעצמי, זה כבר לא יבוא. זה הזמן לפתוח מצערת. אם הקיר לא בא אליי, אולי אני אבוא אליו – וקצת יותר מהר. המארגנים, ירום הודם, חשבו גם על זה. רצים מקצועיים, שמוטות עם בלונים צבעוניים מחוברים להם לגב, מושכים כל קבוצת רצים. רוצה לסיים בשלוש שעות? תיצמד לבלון אדום. שלוש ורבע? צהוב בשבילך. מאתיים מטר לפניי יש בלון כחול, ולפניי עוד שלושה. עד הסוף, אני אומר לעצמי, אני אראה להם מאיפה הבלון מוציא אוויר.

36. כל התרבות האמריקנית, אמר עזרא פאונד בעוד משפט שג‘ורג‘ וו בוש לא קרא מעולם, נולדה מתוך הקונפליקט בין אבות לבנים.

37. מצד ימין מגרשי הטניס ברולאן–גארוס. אני נזכר במייקל צ‘אנג, שלקה פעם בהתכווצות במהלך אליפות צרפת, ופשוט עמד שם, בזמן שאיוון לנדל הגיש. זה לקח זמן, מייקל, אבל אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש.

38. בתוך יער בולון מישהו שיצא לסתם ריצת צהריים מתעקש לנוע על המדרכה ממול, בכיוון ההפוך. האמת, יכול להיות שזה מישהו שהמארגנים היעילים להפליא שלחו, שנזכור שאנחנו בצרפת.                   

39. שלושה ק“מ לפני הסוף, נשבע לכם שאני לא משקר, עוברת לי בראש בדיוק המחשבה הזו: הלוואי שמישהו ייצא עכשיו ויגיד שממשיכים. מצד שני, יכול להיות שההכרה שלי לא מי–יודע–מה בשלב הזה.

״אחרי עשרים שנה, מה שנשאר מהרגע הזה הוא דבר פשוט: תפסו את היום… אני יודע שזה נשמע כמו אודטה, אבל במצב הזה, שני ק”מ לסוף, קחו את המילה שלי״

40. בעוד כמה חודשים זה יהיה עשרים שנה. כמו מתוך לידה, כמו מתוך ערפל תודעתי של מאמץ פיזי עצום, צפתי החוצה בחדר ההתאוששות וראיתי את הפנים של אבא שלי עומד מעליי. מהעיניים שלו יכולתי לנחש מה הוא רואה. קחו את המבט מהק“מ ה-21 ,החליפו את הנהרה בחרדה. השורש של שני המצבים נטוע באותו מקום.     

אחרי עשרים שנה, מה שנשאר מהרגע הזה הוא דבר פשוט: תפסו את היום. חבל על הזמן בחשבונות ובצדק היסטורי, חבל על הזמן בהתמודדות עם אלף העוולות שבני-אדם גורמים למי שהם אוהבים ואוהב אותם. הורים זה תיק, אבא שלי אמר לי פעם, אבל אנחנו לא הג“א, ולא בכל תיק צריך לחפש עד שהכול ייפול. מה שתזכרו בסופו של דבר מכל זה, יהיה רק כמה החמצתם יחד. אני יודע שזה נשמע כמו אודטה (הייתה הגרלה במערכת וזה נפל עליי), אבל במצב הזה, שני ק“מ לסוף, קחו את המילה שלי.

41. עכשיו מדובר באדרנלין טהור. בלון כחול אחד כבר מאחוריי, את המרחק לסוף כבר אפשר לדמיין במונחים של הקפיצה היומית למכולת. ההמונים בצד צועקים, אני רואה רק כחול.

42 (ו-195 מטר). בקו הסיום אני מקפיד לדרוך על השטיח האלקטרוני. מכאן מניע אותי קו ייצור יעיל מתחנה לתחנה: מקבלים שמיכת מילוט לחימום, מסירים את הצ‘יפ, בקבוק אחרון ואיך לא, בננה. מנצח מרתון המעודדים מחכה לי, על פניו מבט של מישהו שראה הכול.
״היה גדול“, הוא אומר לי.
״נלך לאכול?” אני שואל. אחרי ארבעה ימים של דיאטת פחמימות, ישמור אלוהים על פרה בלתי מוגנת, שתעבור בסביבה שלי עכשיו.
״בטח“, אומר אבא שלי. ״אני מת מרעב. אין לך מושג איזה יום עבר עליי.״  

The post טיפול מרתוני – כתבתו של עפר שלח על מרתון פריז appeared first on מורן מישל.

אבל בחייאת, בשביל שלוש מאות מתים ככה גמרתם לנו על הכושר? ככה לזרוק לפח הכל בשביל עשרים ומשהו מונשמים?
תוקם ועדת חקירה לאלתר!

ובאמת, מכל כיוון אני שומעת ׳אני חייבת לחזור לכושר׳, ׳חייב לחזור לכושר׳.
ובעוד שאני מזדהה עמוקות עם הכמיהה, אני גם יודעת את האמת: זה לא שהייתי מי יודע מה בכושר גם טרום הקורונה.

חברים אומרים לי ׳די, את? את דווקא ממש בכושר׳. בהחלט, ביחס למונשמים במחלקת קורונה אני היילה גברסילאסי. נו אז? גם ביחס לכמה אנשי דת אני מאמא תרזה.

ואפרופו זה, למה קוראים לחזרה בתשובה חזרה בתשובה? הרי אם לא היתה לכם תשובה, לאן חוזרים?
נו, זה קצת כמו ריצה, שבסוף חוזרים לאותה נקודה שהתחלנו בה בשעה מוקדמת מדי.
אבל עזבו את זה, אלה סתם נדודי מחשבות של אימון חזרות. בעליה. אין לזה תשובה.

בקיצור, חזרה לכושר

על מי אנחנו עובדים נשמות? ראינו את כולם בסטראבה, וגם את אלה שלא העלו לסטראבה אבל כתבו בפייס ׳לא מעלה לסטראבה כדי שלא יעלו עלינו.׳

הרי בקורונה היו לנו תנאים מיטביים לשמירה על כושר: 24 שעות פנויות ביממה, מאה מטרים בטוחים לאינטרוולים, מעגל מורחב למי שידע לחשב היקף בנוסחה עם הפאי.

ופאי זאת נקודה חשובה. כי תכלס, זה לא שהלך לנו הכושר, אלא שבאו לנו עוד שניים עד חמישה קילו. (על פי מקורות זרים.)
ולמה? כי כולנו היינו סגורים בבית, בגעגוע עז למרחבים הפתוחים ובתחושת חנק גוברת. ותחושת חנק, כידוע, היא מתסמיני הקורונה הנפוצים.

משהו ליד הריצה

אז כולנו חשבנו שיש לנו את זה. ואם יש לנו את זה, אז אכול ושתה כי מחר נמות. בעיקר אכול, כי אם יש משהו שהתקופה הזאת עשתה, זה לחזק את הבונדינג בינינו לבין המקרר.

אצלי, למשל, כל שגעת הבדיקות והדרייב-אין מטושים, החזירה אותי לימי ההשתנה על מקל. מה לעשות, כשחוזרים על משהו לפחות חמש פעמים הוא מתבסס כהרגל. אז בלי בדיקה הנחתי שאני א-סימפטומטית, והתחברתי למקרר בשביל שניים.

ועל המזל שלנו בא השחרור המיוחל ויצאנו לדרך – חזרה לעליות, לשבילים, לארוכות, ולא זז הרוורס.
כלומר רוורס – כן, זז – לא.

ואז באו תסכול, רגשות אשם, מחאה, משא ומתן וגם פרסומות ׳הכינו גופכם לקיץ׳. ושלא נדבר על כל הרצים שהכושר שלהם לא נפגע בכלל, שעדיין רצים שחרור בקצב חמש, שלא מזיעים אפילו שאמצע יוני. למה זה מגיע לנו?

ואז עושים את הדבר ההגיוני היחיד – מעלים הילוך. כי כל נהג חדש יודע שבעליה מורידים הילוך. ומכאן ועד תשישות, פציעה וחוסר חשק לרוץ נשאר רק לתת למכונה להתגלגל לבד במדרון.

מפה לשם, ברוח תובנות הקורונה, זיקקתי לעצמי את הסיבות שבגללן אני רצה:
1. לא להכין סנדוויצ׳ים בבוקר.
2. לתחזק את המוג׳ו.
3. כנאפה.

כמו כן, הפנמתי את המסר של תכנית הדגל של ימי קורונה – עונה שלוש של חתונמי – ׳זה תהליך׳.
אז וואלה, בשביל כל אלה, כושר שרק קצת יותר טוב משל המונשמים במחלקת קורונה יספיק לי לגמרי, ולזה אני כבר ממש תיכף חוזרת. אני בתהליך.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post חזרה לכושר: כל השקרים appeared first on מורן מישל.

אבל מישהו צריך לקחת את המקלדת לידיים, כדי שיום אחד נזכור שהיו ימים שבהם רצנו מסביב לבלוק, עשינו ריצות חברתיות בזום והתאחדנו ביחד אל מול המטרה המשותפת: לדווח איפה מסתתרים פקחים, ימחשמם.

אז הנה, הרמתי את כפפת הלטקס ותקתקתי פה סיכום.

Corona Season

זה התחיל עם פרוץ האביב. בדיוק כשכולנו התחלנו להתכונן לעונת המרוצים, לריצות היפות בשטח עם הפריחה האדומה ולנוהל טבילה במסלולים הרטובים. מישהו סגר את הברז.

בימים ההם, כשעוד היינו צעירים ותמימים ובכושר, חשבנו שזה ייקח דקה ורבע והחלטנו לשמר מה שאפשר, אז רצנו במדרגות של הבית.

וזה יכול היה להיות רעיון נהדר, אם לא היינו סגורים עם כל בני הבית גם ככה 24/7. כי בואו נודה על האמת, מה שעזר לשרוד את סיר הלחץ היה בעיקר העובדה שכל אחד תפס מרחק, אימץ פינה משלו ולא נשם מהאוויר של כל השאר.

ואז אמא רצה. אימון מדרגות בבניין ועוד קומה בבית, כי זה מה שיעשה את ההבדל. וזו גם דוגמה אישית מצויינת לניצול הזמן בראשית הסגר.

וככה שגרת השקט והריחוק התוך ביתית הופרה בקולות התנשפות עזים, צהלות ״יאללה, מי בא לרוץ איתי?״ (כן, מאוד מפתה), וקריאות עצבניות ״אבל ביקשתי שלא תסגרו את הדלת, רבאק!״.
אוי, זה הולך להיות כיף!

מעגלים, מעגלים

ואז הגיע הרגע שהירשו לרוץ גם במרחק 100 מטר מהבית. אושר גדול. בעיקר של יתר בני הבית, אגב.
מאה מטרים שלמים של ריצה, משל היינו יוסיין בולט כפרה עליו.

אבל אל יפלו פנינו. להפתעתנו גילינו כי לא מהמכון הביולוגי תצא הבשורה, כי אם מקהילת הרצים.

אז מה שנהיה זה שטובי המוחות עלו על זה שמאה מטר זה אומנם מעט, אבל זה גם רדיוס שנותן מעגל שהיקפו שווה למשהו עם פאי.
והעניין הוא, שפאי היה בדיוק הבעיה של כולנו בשלב הזה. אז עשינו את עצמנו מבינים והתחלנו לרוץ במעגלים.

מה הבעיה עם מעגלים?

למעשה יש לי רשימה.
זה מתחיל בזה שצריך לרוץ במעגלים. אצלי לקח בדיוק שתי ריצות עד שבת השבע שלי דחפה לי את המציאות לפנים: ״אבל את לא מגיעה לשום מקום ככה…״
״אוקיי… מקום זה עניין יחסי״ עניתי, מה שהבהיר את חומרת מצב הכושר שלי, כי אלה היו רק שני סיבובים וכבר, מסתבר, לא הגיע לי חמצן למוח.

ונגיד שלהגיע לאנשהו זה לא העניין, עדיין יש את הקטע שבכל הקפה מגיעים כל פעם לאותו מקום.

ככה, למשל, גיליתי שההקפה של הבלוק שלי עוברת בין שני שיחי יסמין, שריח פריחתם הוא מהשנואים עליי ביקום. בשביל מה לעזאזל הטבע חוזר לעצמו ככה? ולא אמרתם משהו על ריח של פאי!?

והכלב של השכנים, שעשה עם עצמו תחרות נביחות בכל פעם שחלפתי ליד הגדר שלו? dude, כולנו על שרשרת באותו אורך עכשיו. צ׳יל.
וזה שיש לנו שכנים? גם לפני הקורונה גרו כל כך הרבה אנשים ברחוב שלנו?!

ועוד בעיה חמורה עם המעגלים: כשאתם חולפים בשש וחצי בבוקר, בהקפה שלישית, על פני עטיפת ג׳ל או סניקרס זרוקה על הרצפה, ואתם מסננים ״פחחח, איזה זבל אנשים״, ובכן, אתם רצים במעגל, ואני לא רואה אף אחד אחר רץ כאן, אז…

אתגר הקורונה

בינינו, האתגרים בעת הזאת הפכו לסכנה גדולה יותר לציבור מאשר הקורונה.

קפיצה בחבל, פלאנק, ריצה לאחור, טיפוס מדרגות, מרתון בסלון, ריצה בדמיון מודרך, והאתגר שלי, שאף אחד לא הצטרף אליו: ריצה יחפה.

הסברתי לעצמי שזה בגלל שהתחלתי לקרוא שוב את ״נולדנו לרוץ״ ושהרחובות עכשיו ריקים ונקיים, וזה נשמע משכנע, אז חלצתי נעליים והתחלתי לרוץ.

קיבלתי מבטים משתאים מפה ועד באר שבע כאילו אין סגר בעולם, אבל השיא היה אחד שצעק ״למה יחפה נשמה?״

לא היה לי זמן לענות לו כי מיהרתי לסיים 8 ק״מ יחפים, אבל אם בא לכם לשמוע על זה עוד קצת, בינתיים יש את הפרק שהקלטנו עם עדן פז ב״קצב דיבור״ , ובהמשך, כשיצמח לי העור מחדש, בטח אכתוב על זה פוסט בהרחבה.

Corona League

אבל למה רק ללכלך? בואו נודה על האמת, שהסגר הישראלי הראה לעולם בדיוק במה נבדלים בני ישראל מכל שאר עמי תבל: בכושר אילתור ובתחמנות.

בגלל זה, איך שהבנו שאפשר לגנוב 125 מטר בלי שאף אחד ישים לב, לאט לאט קלטנו שאין גבול אמיתי. עם חופשי בארצנו.

וזה לא חלילה שלא הקשבנו לשוטרים ולפקחים. שאנחנו נפריע לשומרי הסדר במילוי תפקידם? לא, לא, נשמות. אנחנו יצאנו למרפסות הוירטואליות והעברנו דיווחים איפה בדיוק הם נמצאים, וככה לא היינו צריכים להתקל בהם כדי לא להקשיב להם.
שומרי חוק וסדר אנוכינו.

וככה שרוקרקה לה השריקה הבלתי רשמית של פתיחת ליגת הקורונה, ומ״כל ישראל מאה מטרים״, יצאה לדרך אליפות ישראל בריצת מעגלים.
20 ק״מ, 50 ק״מ, 100 ק״מ. אנשים רצו מדן ועד אילת במאה מטר. וזה לא דבר רע, אם אתם פיזיותרפיסטים.

כאוס יציאה

ואז הגיעה העת לצאת. כאילו, לא שמשרד הבריאות חשב ככה חלילה, כי מה לספורט ולבריאות?, אבל היה ברור שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

פתאום התחילו שמועות שהפנטגון גילה שבמדבר יש חיסון מוכח נגד קורונה, וששתיה ממי נחל זורמים הם סגולה לתו סגול, ואפילו ריצת מחאה כמעט יצאה לדרך. אבל בדיוק ברגע הזה הגיעו ההנחיות – ברורות כמו אקסל של תכנית אימונים. ומזל, כי אם עד עכשיו חשבנו שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו, מאותו רגע היינו בטוחים בזה.

עד הגל הבא

וזהו. כמו שבאה ככה הלכה. אין נתז טיפתי, אין רסס ארסי, אין מחסומים. וזה קשה, כי עכשיו אנחנו צריכים לצאת לשם ולרוץ כמו שהיינו עושים פעם, אבל אנחנו כבר לא מי שהיינו. יש לנו תובנות מהתקופה הזאת. קילוגרמים של תובנות. ותובנות זה לא טוב לאינטרוולים ועליות. כלומר, קילוגרמים זה לא טוב.

ופתאום אף פקח לא אומר לנו להסתובב ולחזור הביתה, וצריך ממש לרוץ וכל הדבר הזה. ואין שום מסוק שבא לעצור אותנו באמצע עליה, זה רק אנחנו בעקבות הכושר האבוד.

חשבתם שלא לרוץ זה קשה? תנסו לרוץ!

איך? איך ככה עזבת אותנו בדיוק כשרבע לסחוניה בחוץ? אל תלכי קורונה, אל תלכי.

אבל אל דאגה נשמות, אלה היו רק המוקדמות. איך שנחזור לכושר ויעבור החום, יגיע הגל השני ואיתו סגר, ודו״חות ועמייאת, ונחזור להיות גיבורים על מאה מטר. ואימרו אמן.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post סיכום מוקדמות הקורונה appeared first on מורן מישל.

איך הגענו לכאן

הכל התחיל לגמרי במקרה. סוג של. זה היה כשדנה ואני דיברנו על כמה שהיה לנו קשה באולטרה מרתון ערבה. ואז הגענו למסקנה ההגיונית שצריך לקבוע עוד אולטרה, כדי לעשות חוויה מתקנת וליישם את המסקנות שלנו.

רצה המקרה ובדיוק בערך בזמן הזה, נרקמה במיזם ״קוקו טריפ״ התכנית לרוץ את שביל ישו, שאורכו 70 ק״מ. מכיוון שלאורך כל הריצה בערבה אמרנו אינספור פעמים ״אלוהים ישמור״, שביל ישו נראה כמו הברירה הטבעית.

חיים ואיתמר נקלעו לתכנית הזדונית באופן די צפוי, ומיקי הצטרף ברגע האחרון – ללמדנו שתמיד יש אנשים יותר משוגעים מאיתנו.

עד פה רק בשביל לענות על השאלה ׳איך לעזאזל הגענו לכאן?׳.

׳כאן׳ זה שישי לפנות בוקר, חושך, למרגלות הר ארבל. עולים על האוטובוס. בתוכו יושבים כבר קרוב ל-50 רצים ערניים מדי.
התכנית: נוסעים לנצרת כדי לרוץ על השביל שבו, כך על פי המסורת, עבר ישו מנצרת לכנרת כשהוא נושא עימו את בשורת הנצרות. וההיסטוריה, כמו שכולנו יודעים, מראה שזו בהחלט סיבה למסיבה.

הגענו לנצרת. יורדים מהאוטובוס, עושים תמונה קבוצתית ושולחים את הרצים האדוקים להתחיל את המסלול בסיבוב כנסיות. אנחנו, לעומת זאת, חוזרים אל האוטובוס כדי לקצר 6 ק״מ ולהתחיל מציפורי.
מגיל צעיר אני לוקחת קיצורי דרך בכל הנוגע למצוות.
סלח לי אבי כי חטאתי.

בואו נתחיל מהדברים הטובים.
קודם כל, אי אפשר לתאר במילים (וגם לא בתמונות) כמה יפה הארץ שלנו, ובעונה הזאת במיוחד.
המסע שלנו, שיצא מציפורי ונגמר למרגלות הארבל, סיפק לנו עשר וחצי שעות, על פני 51 קילומטרים רגליים, של נופים שבכל רגע ורגע גורמים לבית החזה להתרחב ולנפש לרצות שלא ייגמר לעולם.

פריחה בשלל צבעים, מרבדים ירוקים, אלף גוונים של ירוק עוטפים בלי סוף גוונים של אדמה וסלע. מים זורמים, מישורים ושדות רחבי ידיים, גבעות, הרים, גשם, שמש, רוח, פרות, סוסים, בתי קברות וכנרת אחת מתפקעת ממים באופק.
אני כותבת את זה ובא לי לחזור לרוץ שם עכשיו. אז מה אם מדרגות מהוות אתגר כרגע?

“בּוֹאוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם דַּיָּגֵי אָדָם.” ~ מתי 4:19

הנה ה׳אבל׳. ג׳יזס קרייסט!
בא בנאדם, אומר לחבר׳ה, תשמעו – היה לי סמול טוק עם אלוהים, יש לי רעיון, היה לי חזון.
בואו מנצרת לכנרת, לכו אחרי, נגיע למקום טוב, תסמכו עליי.
זה יריץ.

אנחנו יודעים איך זה נגמר עם ישו, (מה הפלא שצלבו אותך, גבר?), אז למה חשבנו שצפויה בשורה אחרת להולכים בדרכו?

חלילה, לא שאני מטילה ספק בבחירות של בן האלוהים, כן? אבל תנו לי מפה ואני מסמנת עכשיו שלוש דרכים יותר קצרות להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳.
המסלול, בתצורתו הנוכחית, זה מקרה קלאסי של ״בוא שניה אח שלי, נעשה עיקוף אני צריך לאסוף משהו שהשארתי איפשהו״.

*חדי העין יבחינו בתמונה במשהו שמישהו השאיר איפשהו במסלול.

הסבר אפשרי. לא שחלילה.
חלילה וחס.

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם כִּכְבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים.” ~ מתי 10:16

ונכון שאמרתי שיפה עד לבכות כל הטבע הזה שם בחוץ, מעשה הבריאה, אבל יריץ, אדוני, זה איפה שאפשר לרוץ. כלומר, רגל רודפת רגל, הופ-הופ לרחף כזה באוויר בין צעד לצעד, ולהזיע ולהתנשף, ולדעת בדיוק איפה הנעל שלך נמצאת בכל פעם שהרגל עוזבת את הקרקע ולא לחשוש שהאדמה תבלע אותה, כי פתאום הפכה לבוץ טובעני.

ואיך יודעים שמסלול הוא לא יריץ?
למשל כשמתקרבים לפרה לסלפי, והיא, במקום לברוח בריצה, זורקת: ״חכו שניה, קחו אותי מהצד הטוב שלי״. זה סימן שברור לה שהיא נטועה בקרקע כמו עץ אלון.

״הַסּוֹטֵר לְךָ עַל הַלְּחִי הַיְמָנִית, הַפְנֵה אֵלָיו גַּם אֶת הָאַחֶרֶת.״ ~ מתי 5:38-41

איפשהו במהלך תקופת האימונים בחורף הארור ששרר פה, הבנתי ש-70 ק״מ גדול עליי לעכשיו והפחתתי ל-40.
פלוס מינוס.
זה איפשר לי לרתום ביתר קלות את חיים למשימה, שרתם את איתמר למשימה, תוך שהוא מבטיח לו גג 42 ק״מ על 350 מטר טיפוס.

אבל אתם זוכרים שכתבתי בהתחלה שסיימנו למרגלות הארבל עם 51 ק״מ, בתחנה שהיתה אמורה להיות בנקודת ה-53 ק״מ על המסלול של הצדיקים שיצאו 6 ק״מ לפנינו מנצרת, מה שהוסיף לנו סך מצטבר של תשעה ק״מ לתכנון המקורי.

והמסקנה שלי מכך היא שזלזול בלימודי ליבה הוא כנראה לא עניין חדש בקרב חסידי אדושם.
רק אומרת.

בשם האב, הבן ורוח הקודש

איך שלא יהיה, רצנו והלכנו בכל היופי הזה, והבנו שעם קיצור או בלי קיצור נעבור פה את מרחק המרתון בהרבה, והחלטנו לזרום על זה בכיף. לא שהיתה ברירה, כי את הרכבים השארנו אי שם, כשעוד שרר חושך על פני תהום.

ואיך להגיד? כל כך הרבה זמן עבר, שעד שהגענו לארבל החושך כבר איים לרדת עלינו שוב.

שמונה שעות מהיציאה לדרך, ומהיכרותי איתי אני מחכה לבאסה, לחוסר הסבלנות, אבל כמו נקודת הסיום – זה פשוט לא מגיע. במקום זה הבנתי שהכל מצחיק אותי.

אף פעם לא הייתי על מסלול עשר וחצי שעות. אני מכירה אולטראיסטים שמספרים שאחרי יממה או משהו כזה מתחילות הזיות, אבל על מצב כפית עוד לא שמעתי.

מה שכופף את הכפית היה הרגע שלפני הירידה ביתדות, כשבאופק הבחנתי בעשן לבן עולה מחוף הכנרת.

׳כנראה שנכנסנו לקיפול במימד הזמן של היקום׳, הכרזתי, כי גם הסונטו שלי התחרפן והציג פתאום שוב את השעה 7:15 בבוקר. אולי שלח לנו סימן, ישוע, שלא נתעסק איתו.

׳באמאשלי׳, אמרתי לחברים, ׳התחלנו לרוץ לפני כל כך הרבה זמן שבינתיים הספיקו לבחור אפיפיור חדש.׳

“לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי הַמָּחָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ; דַּי לוֹ לַיּוֹם צָרָתוֹ” ~ מתי 6:34

אבל אנחנו מה אכפת לנו? הזמן הוא חסר משמעות ברגע שאתם מבינים שאתם חבורה של אנשים מבוגרים, שליום אחד שמו הכל בצד, נעלו נעליים בצבעים בוהקים, לבשו חולצות אחידות, יצאו אל הטבע וזכו ביום שלם של מסע פנימה והחוצה, שממלא וממלא, וקצת מרוקן ואז ממלא שוב. וברור לכם שקשה ככל שתהיה, הדרך שווה את הכל.

ללא ספק, המשך יבוא.
שאלוהים יהיה איתנו.

“אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו” ~ הבשורה על־פי יוחנן, ט”ו, 13

צחוק בצד.
את המסע הזה הגה וארגן לאורך זמן רב, בהמון מחשבה, בנתינה מלאה ובדאגה לכל מי שרק רצה להצטרף – קובי פלד. איש של אהבה לטבע, לריצה ולאנשים. השילוש הקדוש.

מי שלא מכיר את מיזם ״קוקו טריפ״ מוזמן לרוץ להכיר, להתחבר לאהבה לריצה, לטבע ולמרחבים.
באתר שלו תמצאו ריצות שבועיות, חלקן מאתגרות מאוד, חלקן מאתגרות מאוד מאוד, חלקן… טוב, הבנתם.
כל הריצות שלו יוצאות מהלב ונכנסות אל הלב, ויש עוד הרבה שבילים שקובי מתכנן לצאת לחקור ברגליים. קוקו, כשמו.
תודה גדולה, אוהבת אותך ואת מה שאתה עושה.

ותודה ענקית למתנדבים שהגיעו ליום שלם שכל מהותו נתינה ועשיה.
אלון קורן, אלון סגל, דן בוקיש ואיתי בן זאב – ביסלי ישמח לבב אנוש, אבל החיוך והעידוד שלכם זה מתכון שצריך למכור לאוסם.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post בדרכו של הצלוב appeared first on מורן מישל.

אבל רצה הגורל ויצאו תמונות מהממות, אז החלטתי כן לכתוב.
להלן: שתיים וחצי דקות על ארבע ורבע שעות ריצה.

חצי דקה על הזינוק:

הגענו לירושלים כשהשעון הראה חמש ורבע בבוקר, ובערך אותו הדבר במעלות. אני בחצאית ריצה לבנה, כי אלכסיס פה למדה מהאולטרה ובדקה טוב טוב את המסלול וראתה שלא ירד גשם, אבל לא עשתה אחד ועוד אחד כדי לשקלל את הבוץ והמסלול המחליק לתוך המשוואה, וכמו כן לא טרחה לעמוד על הבדלי הטמפרטורות בין תל אביב לירושלים, כי מה כבר ההבדל בין 13 ל-5 מעלות בין חברים?

קיצר, קור שועלים, לובשת על עצמי את בגדי ההחלפה שהבאתי לאחרי המרוץ, נשארת בחצאית כי המוח נכנס למוד הקפאת איברים, ויאללה, שאללה יהיה בעזרנו.

חצי דקה על השטח:

כמובטח מסלול ה– 27 ק״מ (מהקצרים שבמסלולי ההיירוס!) מתחיל במגמת ירידה, וכזכור – על ירידה משלמים בעליה.
באותו רגע לא זכרתי את זה.
רצים, רצים, רצים, יער, סינגל, עליה קטנה, הופה ירידה כמו לתוך תהום, ובום! עליה.

עכשיו שניה פאוזה – הגיע הזמן לעשות סדר בכל השפה הזאת של רצים ולהתחיל להתיר את הפלונטר, כי די סתם לזרוק מילים.
אז בואו, תנו לי לחסוך לכם כאב, נשמות:
לא כל ריצת שטח זה אולטרה מרתון.
לא כל סינגל זה טכני.
לא כל עליה זה טיפוס.
ואף אחד לא יספר לכם את זה – אבל הדבר שנקרא ״מרוץ הרים״ צופן בחובו, ובכן, ריצה בהרים.

דקה ורבע על גאווה ודעה קדומה:

בתוך העליה שקיפלה לתוכה את כל מה שלימדו אותנו בשיעורי גיאוגרפיה על טופוגרפיה, כשאני שעונה 60 מעלות לפנים ובכל צעד הברך פוגעת לי בסנטר, החלטתי שבקצה העליה אני פורשת. די, חלאס. זה לא ריצה החרא הזה. זה אפילו לא הליכה. אין לי מושג איך לכנות את התנועות שביצעתי שם, שתפקידן היה ספק להביא אותי לקצה הסיוט, ספק לחפור לי בור שאוכל למצוא בו את סופי בשקט.

אממה? כדי לפרוש צריך להגיע למעלה, כי גם אלוהים לא יוציא אותך משם עם כל הזרוע נטויה וכד קטן ומלאך ושרף ועמאיית. גם לו יש גבולות, והוא, בהיותו אלוהים, גם יודע שפה תיכף, איפה שרואים את קצה הטיפוס, זה לא באמת הקצה, זה רק ההתחלה של ההמשך לפני הסוף.

ואז אני מגיעה למעלה, ויותר מפחיד מאולוהים, עומד שם רומן ספיבק, מחייך ומתלוצץ עם סובליו, ובדיוק כשבא לי לבקש ממנו טרמפ הביתה, החבר׳ה שם אומרים שזהו, נגמרו העליות. אז עכשיו נפרוש? אחרי שסיימתי את החלק הקשה וכשיצאה השמש ונשארו לי רק עוד 17 ק״מ וכבר 9 מעלות בחוץ?!

רבע דקה על הסיום:

סוף מעשה במחשבה תחילה. זהו, את שאר הזמן שהתכוונתם להקדיש לסיכומי היירוס תקדישו למחשבה הזאת.

ומה עם איזו מילה טובה?

קחו שלוש: המתנדבים בתחנות מהממים. הנופים משגעים. לא מתתי.
ועכשיו, בואו נקדיש רגע לנושא החשוב באמת.

2 וחצי דקות על ריצה בחום או ריצה בקור

או
גב׳ מורן מישל נגד מר חורף ישראלי

לאורך המסלול של 27.74 ק״מ, וכל מטר נחשב, היה לי הזמן להריץ בראש את השאלה שמעסיקה כל רץ – האם עדיף לרוץ בקור או בחום? ובתור מי שזה עתה סיימה 55 ק״מ בערבה הבוערת וקפצה ראש לריצת גרסת הריאליטי לפרוזן 2, מה שבערך מכסה את הנושא מקצה לקצה, הסמכתי את עצמי לייצג, לשפוט ולהכריע בסוגיה בבג״צ – בית דין גבוה לצלזיוס.

תמצית ההחלטה: חד משמעית עדיף בחום.
ולהלן הנימוקים להחלטתי זו:

1. הואיל ובחום לא נושרים איברי קצה כבר בתחילת הריצה. ולמרבה ההפתעה, אצבעות הידיים הן איבר נחוץ לרצים, אפילו שבקיץ לוקחים אותן כמובן מאליו.

2. והואיל ובחום לא קופאים איברים פנימיים חיוניים גם כשנושמים לתוך באפ.

3. והואיל ובחום החמצן מגיע לריאות, כמקובל, במצב צבירה גזי ולא כנטיפי קרח שמאיימים לנקב את קנה הנשימה.

4. והואיל ובחום הזיעה המצטברת על הגוף מצננת אותו כמעה במגע עם הרוח, ולא הופכת לשכבת כפור הממשילה את הרץ לפסל קרח שמקומו בבופה דגים קרים במלון גלאט כושר.

5. והואיל ובחום אין ׳ברררר קר לי, יו חם לי, אוי שוב קר לי׳, ולא צריך לסחוב חצי ארון בתיק, כי רק חם כל הזמן ושלא ישגעו את ראבי.

6. והואיל ובחום מעבר להליכה מאפשר מנוחה ולא גורם להתאבנות השרירים במקום.

7. והואיל ובחום התזת מים על הראש והפנים מרעננת ומשיבה חיים, בעוד שבקור כל ניסיון להתרענן באמצעות מקור חום חיצוני מסתיים בקשיי פרידה כשל פעוט ביום הראשון בגן. בכי. נזלת. צרחות. לא נעים. 

8. והואיל ובחום ניתן לאתר מקור מים ולזנק לתוכו לשכשוך התרעננות, בעוד שבקור כל מפגש של מי מאיברי הגוף עם מקור מים כמוהו כעשר מלקות.

9. והואיל ובחום ניתן להקדים את שעת הריצה ולחמוק מהחום הכבד, בעוד שבקור זה אותו דרעק לאורך כל היום.

10. והואיל ובחום לא יורד גשם והמסלול לא משקר עליך, נראה עלאק יבש כי מזמן פסק הגשם, אבל האבנים בשביל, יימחשמם, צוברות את כל הלחות בירוקת ומביאות את הרץ לכדי פירואט בואכה פרלל סקי על יבש. כוסאומו.

לאור כל האמור לעיל השתכנעתי כי ריצה בחום עדיפה אלף מונים על ריצה בקור, ובאתי בזאת על החתום, אם כי בהיותי תומכת נלהבת של מה שנשאר מהדמוקרטיה, אני מוכנה לתת למי שירצה לטעון אחרת באופן מסודר ונהיר להעלות כאן את טיעוניו כפרקליטו של השטן, כלומר החורף, תחת אזהרה שאין סיכוי סביר שאשנה את דעתי, ואפילו שחברים שלחו לי לינקים לאחלה כפפות ומקלות הליכה ומחממי אוזניים ותנורי ספירלה ניידים.

יאללה, הלכתי להתאמן על ריצת הרים. אללה ירחמני.

ובינתיים מוזמנים לרוץ איתנו בשטח קליל ויפה, בלי הרים, רק קצת עליות ידידותיות.
יום שישי, 20.12, יער בן שמן. כל הפרטים כאן

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post סיכום היירוס או: מה עדיף ריצה בחורף או ריצה בחום? appeared first on מורן מישל.

אבל רגע ברצינות, אחד הדברים שהיו חסרים לי במהלך ההכנות לאולטרה מרתון ערבה היה דווקא ניסיונם של מתחילים. קראתי ושמעתי לא מעט מניסיונם של רצי אולטרה ותיקים יחסית, או כאלה שרצים בכמה רמות מעליי, והייתי צמאה לקרוא ולשמוע איך מרגישים הדברים על סתם אחת שרצה – לא מהירה, לא סופר חזקה, נו, אנושית כזאת.

אז אני לא מרגישה ״אולטראיסטית״, ובריצה הזאת גיליתי שאני אמנם יכולה, אבל בעיקר שארגז הכלים שלי חסר, ולאורך הדרך ומיד עם סיומה הכנתי לעצמי רשימות של דברים שאני רוצה לזכור כדי לשפר בפעם הבאה. למען הסר ספק, בדקתי אותן שוב אחרי שהאדרנלין ירד והחמצן חזר למוח, כי בחיי שהיו שם כמה שטויות שלא הצלחתי לתרגם אפילו לעצמי.
אם אתם לא מתכוונים לרוץ מרחקים ארוכים, תחסכו מעצמכם את הקריאה. מילה של נשמה.
מצד שני, אולי תמצאו כאן כלים גם להתמודדויות שלא מצריכות נעלי ריצה.

תובנה אחת כללית לגבי אולטרה מרתון:
אולטרה זו רכבת הרים, פיזית רגשית ותפיסתית. בשלב מסויים היא תהפוך אותך. זו לא שאלה של ״אם״ אלא של ״כש״. וכשזה יקרה, חשוב לזכור שאת לא רק הנוסעת, אלא גם הקרון וגם הנהג, כך שיש לך הרבה יותר שליטה מכפי שאת חושבת. (את סיפור הדרך שלי באולטרהערבה, על ההתהפכות שבו, אפשר לקרוא כאן.)

מה חשוב לדעת לפני

1. מכל משוגעיי השכלתי – עזר לי שקראתי מלא כתבות, בלוגים ופוסטים, הקשבתי לפודקאסטים וראיונות של רצים מהארץ ומהעולם, אפילו ליוויתי אולטראיסט משוגע (ואהוב) בסובב עמק, ודווקא ברגעים הקשים שלו. מכולם למדתי. זה עזר לי להרגיש בסדר עם הליכה ועם קצב 11 כשזה קרה בדרך, או לא להתרגש מסחרחרת הרגשות שפגשתי בדרך. (ככה, למשל, כשציינתי לעצמי שאני מרגישה תחושת בגידה כי התאמנתי מעולה, נרשמתי ולא בשביל הסבל הזה שילמתי, יכולתי ישר להוריד את עצמי מענף הקיפוח ולהזכיר לעצמי שבדיוק בשביל הסבל הזה שילמתי.)    

2. הכי קרוב אלייך, אמא – אני לא יודעת לרוץ לבד. שותפים מחזיקים אותי בפוקוס, לא רק כי הם עוזרים לי בהתמודדות, אלא כי אני חייבת להשאר חזקה עבורם. נו, כמו עם ילדים.

3. תכנית אימונים זה תנ״ך – חשוב להגות בה יומם וליל, אבל גם לשאול שאלות ולספוק ספקות. אם משהו לא ברור או לא עובד – צריך לשנות. אם השעמום מתיש – כדאי לגוון. אם חולים – כדאי לנוח. את התנ״ך הזה כותבים בעפרון והוא קדוש בערבון מוגבל בלבד.

4. תרגול על רטוב – ואני לא מתכוונת ללחות של ת״א, אלא ממש הכי קרוב לתנאי המרוץ – בתוואי, בפרוטוקול ההזנה, בציוד, באקלים. אצלנו למשל אימון רב בעליות חיזק מאוד, אבל לא הכין בכלל לקושי המנטאלי שכרוך בשעות ארוכות בריצה במסלול מישורי ומונטוני. וככה למדתי שלפעמים לברוח ממה שמשעמם אותי לא משרת אותי.

5. אנא בכוח – במהלך תקופת האימונים הקפדתי על שני אימונים שבועיים, אחד ארוך יחסית (45 דקות – שעה) ואחד קצר (20-30 דקות). קרוב לודאי שזה יותר מהממוצע ובכל זאת, בערך בקילומטר 30 היה לי ברור שזה פשוט לא מספיק. בפעם הבאה אדאג להתאמה ספציפית של התרגילים והעצימות.  

6. הצבא צועד על קיבתו – אמנם הקפדתי על צריכת חלבון כמומלץ, קלוריות לפי הצורך ובכל זאת, בפעם הבאה ארחיב את ההתעניינות בתזונה מותאמת לתקופת אימונים ארוכה ואינטנסיבית וגם אגוון את התפריט שאתנסה בו באימונים. חשוב לא פחות לגלות מה עושה טוב או לא טוב לאכול במהלך הריצה, ולהצטייד לפחות בדבר אחד או שניים שמעבר להזנה ההכרחית פשוט כיף ובא לכם לאכול אותם. (אצלי אלה היו סוכריות ג׳לית כמו בטיולים השנתיים בבית הספר, שנשלפו בערך בקילומטר 47, והייתי צריכה להוציא אותן מהווסט הרבה יותר מוקדם משעשיתי.)

7. הכנה מנטאלית מעמיקה – אין לי מושג מה זה אומר, רק ברור לי שזה נדרש. אלמד ואחזור עם מסקנות.

8. להכין תרחישים ותגובות – אחרי שהתאמנתי, קראתי, למדתי ונתקלתי בקשיים בדרך, חשבתי שאני יודעת מספיק ושכשיהיה קשה נתמודד. לא! חשוב לנסות להעריך מראש מה יהיו הקשיים ואיך נתמודד איתם. אף פעם לא נצליח לצפות הכל, אבל רמת המוכנות תהיה גבוהה יותר מאשר בשיטת ה״יהיה בסדר״, כי ברור שמתישהו כבר לא יהיה בסדר.
למשל – בשלב מתקדם יחסית הרגשתי שהשלפוחית לוחצת ואחרי שטרחתי וכרעתי וכלום לא יצא, הסקתי מהמקרה שאולטרה הופכת אותך לגבר בגיל העמידה, אבל אז נזכרתי שאין לי ערמונית ושאני כנראה קצת מיובשת. מצד שני, הומור הוא אחת התגובות שלי לכל תרחיש, אז יחסית הייתי בסדר.

בפעם הבאה אכתוב תגובות לתרחישים על היד: לאכול, לשתות, להאט, לרקוד, להתקשר. מה שמוביל לדבר הבא. 

9. גלגלי הצלה, גם במדבר – הפעם קבעתי עם המשפחה שאכתוב להם מקץ 4 שעות במסלול ואז כשאסיים. זה עבד מצויין עד לרגע שליחת ההודעה הראשונה, כי אחריה חיכתה לי עוד דרך ארוכה ושום נקודת תמיכה עד לסיום.

בפעם הבאה אשריין כמה נקודות תמיכה כאלה לאורך הדרך, פלוס לחבר/ה טלפוני/ת שידעו להגיד לי את הדברים הנכונים בזמן הנכון, ולעזור לי להבין אם הקושי באמת בלתי נסבל או שאני סתם אוכלת סרטים.

10. מודיעין, שלום – בגלל שרצתי עם דנה, ששותפה בהפקת המרוץ, לא התעמקתי במסלול ורק רפרפתי עליו. סמכתי עליה שתכיר ותעדכן אותי במה שקורה בדרך וחשוב לדעת. בפעם הבאה בלי ספק אקפיד לאסוף כל מידע מוקדם על המסלול, על התחנות, על התוואי, על האתגרים הצפויים, על מקורות העזרה בדרך, כל מה שיאפשר לי לתכנן חלוקת משאבים, להיערך מראש במקסימום, לארוז מה שנחוץ לי לכל תחנה וגם להטמיע כחלק מתכנית המרוץ ככלי לבקרה עצמית תוך כדי תנועה. ידע זה כוח.

11. קלטות אוסף זה הדבר – אם זה עבד לנו בתור ילדים, למה שלא יעבוד עכשיו? פלייליסט לכל מצב רוח, לכל מטרה, לכל שלב במסלול. הפעם הכנתי פלייליסט כייפי לריצה, אבל אני מרגישה שאילו היה לי פלייליסט מוטיבציה ופלייליסט לריקודים המוזיקה היתה עוזרת לי הרבה יותר בנקודות הקושי. מה עוד, שלפעמים פשוט נדמה לנו שיבוא לנו דבר אחד, ואז בריצה הוא הכי לא זורם. עדיף שיהיה יותר מאשר פחות, במיוחד לאור העובדה שלפלייליסט אין משקל בתיק.

12. לתרגל טרמינולוגיה מקדמת – כשקשה, נורא קל לי לשקוע בקושי. בשלב מסויים הדיבור שלי עם עצמי נהיה מעכב במקום מקדם (בא לי לישון, בא לי להשאר פה, קשה לי, קשה לי מאוד, קשה לי מדי, בא לי למות) והדרך למטה נסללה. למזלי נזכרתי שילדתי 5 פעמים בלי אפידורל ושאני יודעת לעבור דרך קושי וכאב. הדברים שאנחנו אומרים לעצמנו על מה שאנחנו חווים משפיעים מאוד על איך שנעבור אותם. והומור, כבר ציינתי?

13. לא כל אחד צריך לרוץ אולטרה. נכנסתם לתכנית, עבדתם, התאמנתם, התמודדתם ולא זורם? זה בסדר לוותר לפני הזינוק. זה בסדר לוותר גם אחרי הזינוק.

מה חשוב לדעת תוך כדי

1. לא לעשות שינויים – במיוחד לא ברגע האחרון או בתחילת המרוץ. לא בציוד, לא בקצבים, לא בתזונה, לא בשום דבר שתרגלתם, לפחות עד לשלב מתקדם של המרוץ, שם אפשר לתת יותר, אם יש רזרבות. 
למשל – ברגע האחרון הבנתי שיש מלא אוכל בתחנות, אז הורדתי מהווסט את הקרקרים שממש אהבתי באימונים והשארתי רק מתוקים. בתחנה הראשונה, במקום ג׳ל כמתוכנן, לקחתי בייגלה שממש לא נלעס ולא נבלע לי. אחרי 16 ק״מ החלטתי לשתות בתחנה משקה איזוטוני, (שכבר שתיתי בעבר ולא עשה לי טוב), כי הרגשתי מעולה אבל טיפה עייפה, ורק מאוחר יותר הבנתי ששני אלה גרמו לי לבחילה ולחוסר יכולת לשתות ולאכול, ושאת המלוח שבאמת מתחשק לי אין לי.

2. באוכל לא משחקים – ניהול תזונה ושתיה כמו שעון, בדיוק כפי שתרגלנו, היה מקל עליי. פספוס של מנת קלוריות אחת, ובוודאי שפיגור בפרוטוקול הנוזלים קשה מאוד לגישור. מרגע שהחוסר הורגש נלוו לכך גם תחושות לא טובות ובחילות ואז גם כשרציתי לאכול ולשתות בכוח, פשוט לא יכולתי.

3. יחד עם זאת: אימונים לחוד ותחרות לחוד – הדבר הכי חשוב הוא להיות בקשב לעצמכם ולתנאים בשטח. יש אסטרטגייה ותכנית למרוץ. כדאי שתהיה גם תכנית ב׳, כי בין התכנית לבין פרישה מהמרוץ יש טווח גדול לתמרון. אני מתחילה להבין שאיזון עדין מאוד בין בוקיות רובוטית ליצירתיות ויכולת תגובה בשטח הוא כנראה הכרחי לריצת אולטרה מרתון.
 
4. לבקש עזרה בתחנות ולצאת מהר – לימדו אותי שקוראים להן מלכודות דבש, ואין שום דרך להבין כמה זה מדויק לפני שמגיעים לתחנה מותשים עד שמתחשק להשכב מתחת לשולחן, להחזיק לו ברגל ולרקוע בידיים וברגליים כמו פעוט בסופר. האנשים שיגידו לכם למהר ולעוף משם הם אלה שאכפת להם מכם באמת. היערכות לכניסה לתחנה במאות המטרים שלפניה יאפשרו יציאה מהירה כנדרש. כל דקה שהעברנו בתחנה הקשתה על החזרה למסלול. 

5. איי, הבטן! – מצחיק שכבר המלצתי כמה פעמים לרצים ותיקים ומנוסים על פלחי לימון כמרפא לבחילות מעיקות שסיפרו שמגיעות באולטרה (עוד דבר שלמדתי בהריונות), אבל איכשהו חשבתי שב-55 ק״מ זה לא יגיע, כי ״זה לא ממש אולטרה״. ובכן, זה הגיע, ולימון לא היה עליי. בפעם הבאה יהיה בטוח, ובכל אופן הפעם, אחרי זמן רב מדי שהרגשתי רע, למדתי שגם קולה משפרת את ההרגשה בצורה ניכרת.

אני לא בעד משככי כאבים בריצה, אבל במקרה של כאבי בטן ובחילות קשים, לי מאוד עוזר כדור קלבטן. חשוב לבדוק מה הוא מכיל ואם הוא מתאים לכם, ועדיף להתייעץ עם רופא או רוקח. 

6. לא להתעלם מכאבים קטנים – נכון שכאבים תמיד יהיו בריצות ארוכות ושאי אפשר להמנע מהם, אבל לכל הפחות ציינו לעצמכם כשאתם חשים כאב או תחושת אי נוחות כדי שתוכלו להעריך לאחר זמן מה אם חלו שיפור או החמרה. וזה מגיע אפילו בדברים הכי קטנים – שפשפת, חיכוך מהווסט, שלפוחית ברגל, בחילה, צריבה מהשמש, כאב ראש. קל יותר לטפל בכאב קטן לפני שיהפוך לכאב גדול – מריחה חוזרת של בודי גלייד, החלפת גרביים, מריחת קרם רגליים, קוביית סוכר, שתיה ממותקת, אפשר להיעזר בכל מיני פעולות קטנות וזריזות שישפרו את ההרגשה בהמשך הריצה.

7. לבטא את הקושי בקול רם – כאמור, כשקשה לי אני נוטה לטחון לעצמי את הקושי בראש ואז לנסות לסתום לעצמי את הפה, כי בכל זאת אני צריכה להתרכז פה בריצה.
הפעם, אחרי זמן די ממושך שניסיתי לדחוק את הקושי הצידה, אמרתי בקול רם (לדנה ולחיים, לא לעצמי) שיש לי בחילה ושמתחיל להתפס לי השריר. איך אומרים? הודאה בכך שיש לך בעיה היא 50% מהפתרון.
מעבר לכך שהדיאלוג ביני לבין עצמי נוטה ללכת ולהחריף, התקשור עם החוץ הוציא את השיט מהסיסטם ושבר את המעגל, וגם עזר לי לחבר סימנים ולמצוא פתרון כשכבר הרגשתי שאני מסוחררת ועלולה להתעלף.
בהמשך הדרך, כשבן הזוג שלי פגש אותי בצד הדרך ורצתי אליו בקריאת ״אוף! קשה לי כל כך!״ יכולתי לזהות עם עצמי שזה כבר יותר התבכיינות מאשר קושי ממשי ולעצור מיד את המעגל הזה. בשלב הזה, אילו תירגלתי עם עצמי טרמינולוגיה מקדמת, אני משוכנעת שהיה לי פשוט יותר להתגבר על הקושי.

8. לא להשוות את עצמכם לאף אחד אחר –  כל אחד רץ את הדרך שלו ומתמודד עם היכולות והקשיים שלו. רוב הסיכויים שלא תרצו להתמודד עם אלה שאינם שלכם, לטוב ולרע. תשמרו על פוקוס. וכשאני אומרת תשמרו, אני מתכוונת בעיקר אל עצמי.

מה חשוב לדעת אחרי

1. מים קרים עוזרים לשרירים.

2. בהמשך, מים חמים עוזרים לשרירים.

3. המתיחות שהצילו אותי – מיד אחרי הריצה והטבילה בים, מתיחות עדינות על החוף. ובשלושת הימים שאחרי המרוץ – בוקר, צהריים וערב. דגש על עדינות.
 
4. תנועה מועילה להתאוששות – במשך 10 ימים לא חזרתי לריצה, אבל אני בטוחה שלשחיה בים, להליכות של חצי שעה-שעה מדי יום, כבר מהיום שאחרי, ולמתיחות האמורות, היה חלק בעובדה שלא חוויתי בשום שלב כאבי שרירים או את הליכת הברווז המפורסמת במדרגות.

5. אכילה מסודרת מונעת בליסה לא מבוקרת – אצלי לוקח זמן רב לתיאבון לחזור אחרי מרוץ ארוך (לפעמים גם 12 שעות), אבל אני יודעת ששמירה על ארוחות בסדר היום הרגיל מועילה גם להתאוששות וגם למניעת בולמוס רעב שמגיע אם לא אוכלים מסודר. אז אוכלים ועם האוכל בא התיאבון.

6. הרווחתי את המנוחה –  נכון שהפייסבוק מלא באנשים שרצים אולטרה ושבוע אחר כך עושים את מרתון לא–יודעת–מה, אבל לי נראה הגיוני שאם כבשתי פסגה חדשה אפשר קצת לשאוף את האוויר הצלול שבה לפני שאצא לטיפוס הבא, לפחות עד שיחזור הדגדוג המוכר ברגליים ובבטן שמבשר שהגיע הזמן ליעד חדש.

7. מותר וכדאי ללמוד מהטעויות, אבל לא לשכוח לשמוח.

8. יכול להיות שייקח זמן לעכל – אני למשל הפנמתי מה עשינו רק בנסיעה מאילת הביתה, כשראיתי את המרחק הזה עובר לי מול העיניים בנסיעה.

****

תם ולא נשלם. כמו אחרי לידה, ברגע שזה נגמר הקושי נשכח ומה שנשאר זה זכרון של הצלחה והבנה שאפשר. לגמרי אפשר. ואם אפשר את זה, אפשר גם קצת יותר.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post איך להתכונן לאולטרה מרתון ראשון appeared first on מורן מישל.

יוצאת לה בחורה לרוץ בשעת בוקר מוקדמת. כל מה שהיא רואה לנגד עיניה זה ריצה עם חברים, צליחת העליה שאלוהים ייקח אותה, סימון וי בתכנית האימונים ואמן חזרה לבסיסנו בשלום. נגמרת הריצה, מסנכרנת שעון, הופה – כל הריצה בסטראבה, ובום! יש סטטיסטיקות. הכל פרוש לפניך בגרפים – כל קילומטר בנפרד, העליות והירידות, זמן כללי, זמן בתנועה (זמן שבוזבז על קריאת הנתונים טרם נמדד, אבל בטח בקרוב ייכנס כפיצ׳ר חדש), ושיא השיאים – דירוגים מהשנה ומכל הזמנים. שמואל הגדיר זאת בדיוק רב: פורנו–גרפיה לרצים.

עד חצי המלכות 

עכשיו, אני לא בחורה תחרותית, אבל כשסטראבה שולחת לי כתר זהב נוצץ כזה, שמשמעותו שאני מלכת הסגמנט ״הכלב הבדואי בירידה״, זה בכל זאת עושה לי משהו. ולא שאני יודעת איפה הכלב הזה, אבל כמו כל הממלכות בהיסטוריה, גם אני מבינה שעליי להגן על שלי, אז אני יוצאת עם מצפן ומשרוקית כלבים חזרה אל היער לחפש את הבדואי ולמקש אותו, כי אף אחד לא יורידני מן הכתר.

ולא רק שהיא ממליכה אותך, סטראבה גם חשה לליבך ולמכאוביך. אחרי אימון קשוח במיוחד את מקבלת התראת אהדה מסרטאבה שמעדכנת שהיא הרגישה שהפעם זה היה מאמץ גדול מהרגיל. איזו עוד רשת מספקת אמפתיה אמיתית מלב למחשב תגידו לי? אי אפשר שלא להתרגש.

וככה סטראבה מתגנבת לה לתוך לבך, והנה בוקר בוקר את מסיימת אימון, מסנכרנת שעון ופונה אל הרשת הכתומה הנאמנה בשאלה: ״סטראבה, סטראבה שעל הקיר, מי הרצה הכי מהירה בעיר?״ ובוקר בוקר היא עונה לך ״את נשמה, את הכי מהירה.״

פה חשדתי 

ולא שחלילה אני חושבת שאני מהירה או משהו, כי בכל זאת מודעות עצמית דווקא יש לי, אבל סטראבה נוטעת בך מן בטחון כזה כשהיא מספרת לך שהיום גמאת סגמנט מסויים במהירות הכי גבוהה שעשית עד כה, ומחרתיים  מעניקה לך פרסונל רקורד, וגביעים, הררים של גביעים ומדליות נשפכים על ראשך, ואת נכנסת לטופ 10 בנשים, והעולם לרגלייך.

ואז יום אחד את פותחת את סטראבה ומגלה שאת במקום שלישי – מתוך שתי רצות. ואת שואלת בחשד ״סטראבה, סטארבה שעל הקיר… מי הרצה הכי מהירה בעיר?״, כי את חשה שמשהו לא כתמול שלשום ביניכן, והיא עונה ״את מהירה נשמה, אבל קושניר מהירה ממך.״ ואת כזה ״סליחה? זה לא הדיל!״, ואת מתחילה לדפדף אימונים אחורה, לחפש את המדליות והשיאים והרגעים היפים שלכן ביחד, ולאט לאט את מבינה שאולי הכל היה שקר. אבל זהו, מאוחר מדי, את מכורה.

ההתפכחות

ואז מגיעה הרגע הזה שאת מנסה להוכיח לסטראבה שהיא טועה לגבייך ואת יוצאת לתקוף עליה שכל קשר בינה לבינך מקרי בהחלט, ורק אז את יודעת שהגיע הזמן לצעד קיצוני, הגיע הזמן להתפכח.

ואם יש לכם חבר כזה נגיד, שמספר לכם שהוא בדיוק נמצא בשלב ההתפכחות מהסטראבה, תזהרו ואל תאמינו לאף מילה שהוא אומר, ובמיוחד אל תאמינו כשהוא מזמין אתכם לריצה אחרי שהייתם חולים או חלשים ״כי זה יעזור לכם לצאת מזה ולהתחזק״ – המאניוק בסך הכל רוצה לגנוב לכם סגמנט ולהסניף את מנת הקודוסים שלו. לא שאני יודעת, רק שמעתי שזה ככה.

פרטים בכתום

ובכל זאת, אחרי ההתפכחות הכואבת, הנה כמה דברים שיש רק בסטראבה, ואת זה אני מציעה שתגזרו ותשמרו, כי יום אחד גם אתם תגלו שאין ממלכה כזאת ״הכלב הבדואי בירידה״ ובשבילם שווה להישאר:

1. זאת הרשת היחידה שבה לא יטרידו לכם את הפיד תמונות של חתולים חמודים.
2. אף אחד כאן לא יפסיק לעקוב אחריכם כי אתם רק רצים כל היום.
3. הפיצ׳ר האגדי ״מה ציירתי היום״.

4. ניהול מלאי הנעליים שלכם.
5. רישום קילומטראז׳ ותזמון טיפולי 10,000.
6. קלאבים – המקום לתחרות ברשיון. 
7. שמות הסגמנטים. הדרך הוודאית היחידה לגלות שהם קשים גם לאחרים.
8. מלכה אל-אלוף – ספורטאית השבוא הבא, אם ועיר והשראה. 

תהיו חזקים נשמות, ולהתראות בכתום.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

The post סטראבה סטראבה שעל הקיר
 appeared first on מורן מישל.