להיות עם חופשי בארצנו

יש לי קושי גדול עם ההמנון, שממשיך לנגן בפאתוס את הכמיהה להיות עם חופשי בארצנו. אנחנו חופשיים. הגיע הזמן שנהיה עם.

שאטרסטוק

התקופה האחרונה היא הכל מלבד שעתה היפה של ישראל. בעצם היא שעתו המכוערת של העם שכאן.
בפינאלה של תעמולת הבחירות נחשפו פנינו המכוערים ביותר בחסות ראש הממשלה, מה שלנצח נזכור במילים ״הערבים נוהרים״. אחר כך מחאת האתיופים נגד אלימות משטרתית, גזענות ואפליה, שהתפוצצה למשטרה בפרצוף. השבוע הצטרפה לפנתיאון הכיעור תמונתה של מרגריטה שולמן, שהוכתה קשות כשנחשדה בדבר שבמשטרה לא טרחו לברר מספיק, משום שחזותה, שמה והמבטא הספיקו להם.

 

מימין- מרגריטה שולמן (מתוך דף הפייסבוק של ח״כ קסניה סבטלובה) / משמאל- הפגנת יוצאי אתיופיה (ויקיפדיה)

אני לא מתיימרת להיות מעל זה. בתור ילדה גדלתי במשפחה שבה הצד של אבא דיבר במבטא צרפתי כבד שהערצתי, וסבתא של אמא שדיברה ביידיש – שהתביישתי.

למורה לפיזיקה בתיכון, שדיבר במבטא רוסי כל כך כבד, הרשיתי לעצמי להבריז וללעוג. (זה התברר כלא מאוד משתלם כשנכשלתי בפיזיקה.)

באותה תקופה, בגלי הפיגועים, כל משפט בערבית נשמע לי כמו איום על חיי וכל אדם בעל חזות ערבית נחשד כמחבל.

בשבוע שעבר, כשישבנו לאכול גלידה ליד הבית, בת ה8 אמרה לי בתמימות ׳אמא׳לה, יש פה ערבים. אבל הם ערבים יהודים נכון?׳ בהתחלה כעסתי. אחר כך חשתי נבוכה. ואז הבנתי שתפקידי להקשיב, לדעת מאיפה זה מגיע ולהסביר טוב יותר. לחנך. זה התפקיד שלי.

כולנו נגועים בזה. יש שונה שווה יותר ושונה שווה פחות. מי בכלל זוכר שפעם כולנו עלינו לכאן?! טוב, לא אנחנו, עלו בשבילנו, כדי שלנו תהיה כאן מדינה שבה כולנו נוכל להרגיש בטוחים ובבית. רק לא מי שעלה אחרינו, או מארץ אחרת, הא?!
זה לא היה חינוך לגזענות אלא סאבטקסט, פשוט לא היה חינוך לסובלנות.

כבר שנים שאנחנו סובלים מ׳טפטופים׳ של גזענות, אפליה, ואלימות מבית כלפי כל מי שנראה זר. ואנחנו הרי לא סובלים טפטופים, או גזענות או חרמות. אנחנו יוצאים למלחמות כדי להפסיק אותם. אבל לא כשזה בבית, כאן טפטפו חופשי.

בפעם האחרונה שהייתה כאן תקווה היה לנו ראש ממשלה אחד שקרא מעל במות מכובדות ״עדיפה דרך השלום על דרך המלחמה״, גם אותו גדעו 3 טפטופים של רוצח גזען שלא חונך לסובלנות. מאז אנחנו תקועים באותו המקוםעם ראשים מושחתים, תאבי בצע, גזענים, בלי תקווה, בלי חינוך, בלי סובלנות. העיקר שכולם עומדים בכל טקס לזיכרו ושרים באחדות ודמע ״להיות עם חופשי בארצנו״.

מודה. יש לי קושי גדול עם ההמנון שממשיך לנגן בפאתוס את הכמיהה הזו. גבירותיי ורבותיי, אנחנו חופשיים. מזמן. עכשיו הגיע הזמן להיות עם. לא נשתוק, כי ארצנו שינתה את פניה. זו המחאה של כולנו. זה ההמנון החדש.

*הפוסט נכתב בכאב בעקבות סטטוס ששיתף בפייסבוק ולדימיר בליאק ובאיחולי רפואה שלמה למרגריטה שולמן.

צילום הנושא: שאטרסטוק

תגובות