8 דברים שלמדתי ב-8 חודשי החלמה

אני כבר כמעט יכולה להגיד שהכל מאחורי, אפילו רצתי לפני שבוע מספר די מכובד של קילומטרים, אז בדיוק עכשיו הזמן לעצור ולהבין מה למדתי מהתקופה הזאת, כי אחרת מה יצא לי מכל זה?

נתחיל מהסוף.
בשבת שעברה רצתי 15 ק״מ בפעם הראשונה מאז הפעם האחרונה הידועה לשמצה, שבה עצרתי אחרי 15 ק״מ במרתון ברלין ימחשמווזכרו.
שמונה חודשים עברו.

קולטים מה זה שמונה חודשים? זה כמעט שנת לימודים. זה שיכולתי להכנס להריון וללדת תינוק שלם ובריא בזמן הזה. תינוקת, במקרה שלי. זה שיכולתי לעשות תכנית שלמה למרתון ולהשאר עם עודף של ששה שבועות ולהגיע בול בזמן למרוץ 10 חזק, לעשות שיא אישי ולהפצע לשמונה חודשים. מלא דברים יכולתי לעשות בזמן הזה.

אבל אתם יודעים איך זה אצלנו הרצים – רק התחלת לרוץ, כבר באות לך התובנות. חולפות עם הרוח. ובואנ׳ה, אתם יודעים איזה כיף זה לרוץ 15 ק״מ? לא, ברצינות רגע, אתם קולטים איזה תענוג זה ש… אה, אתם גם רצים? אז גם לכם יש תובנות משל עצמכם? וואלה. מה אני עושה עם זה עכשיו?

תשמעו מה, במקום לעוף על עצמי בטיפים לריצת ה-15 ק״מ המושלמת אחרי שעשיתי אחת כזו בלבד, הנה סיכום של שמונה דברים שלמדתי בשמונה חודשים של פציעה, כי הגיע הזמן לשים את זה מאחורי וגם כי כמה אנשים כבר ספרו שמונה חודשי פציעה? אה, גם זה קרה לכם? לא נורא נשמות, לא מסתכלים אחורה.

1. יוסיין בולט לא שמע עליי. הוא לחלוטין לא מודע לקיומי. אפילו כשעשיתי את השיא המטורף שלי בטסט 5 ק״מ הוא לא שמע עליי. למעשה, אפילו אם הייתי מקצצת חמש דקות מהשיא המטורף הזה, גם אז הוא לא היה שומע עליי וממשיך לישון בלילה באפס תחושת איום. אגב, גם עליכם הוא לא שמע, אז תשקלו שנית את עניין הטסט.

2. לא הכל בראש. אני יודעת שמלמדים אותנו לרוץ דרך הקיר, שמבטיחים לנו מיינד אובר בודי, אני יודעת הכל. אבל באמיתי לא הכל בראש. תחשבו על זה רגע, נגיד ששברתם את כל העצמות של הכושילירבאק, שזה כתשעים ס״מ מהמקום שמסוגל לחשוב כשמגיע אליו חמצן – אז איך בדיוק זה בראש?!

3. ריצה זה לא הספורט הכי זול שיש. אשכרה נפלתי בפח הזה כשניסו פעם להסביר לי שזה רק לנעול נעליים ולצאת לרוץ. זה היה לפני שנפצעתי והשארתי משכורת ממוצעת של בכיר במשק אצל הפיזיו׳ שלא חשב שצריך לעשות mri, כי הכל בגידים או ברצועות. לפחות לא אמר לי שהכל בראש.

4.זה לא כמו לרכוב על אופניים. הכושר הולך לעזאזל, הריאות מתכווצות לגודל של פיסטוק, קילומטר ריצה מרגיש כמו מרוץ כפר סבא ואף אחד לא יגיד לכם את זה, אבל קבלו את זה באהבה ממני – המכנסיים לא התכווצו בחודשים שלא רצתם איתם, אתם פשוט השמנתם. אז אם משהו בכלל, זה כמו שלווייתן ירכב על אופניים.

5. פציעה זה כמו לרדת הקבצה. פתאום הריצה לא כל כך קשה, אתם מבינים את החומר, לא מצפים מכם ליותר מדי, מפנים לכם מקום של כבוד בספסל האחורי של האוטובוס. כל המתח והציפיות יורדים ועכשיו אפשר פשוט ליהנות מהריצה בחברת אנשים שכבר קרעו שריר או שניים ואצלם הכל, כמו אצלכם, טיפה מחושב יותר והם מבינים שכדי לרוץ צריך לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלרוץ. זה, אגב, כן בראש.

6. לרוץ לאט זה כיף. ממש כיף. בלי טסטים, בלי שעונים, בלי יעדים, בלי השוואות. אבל גם לרוץ מהר זה כיף, אז שלא תשכחו שהדיבוק אורב לכם בפינה בכל רגע נתון. אם יוצא ששכחתם, תקראו שוב את סעיף 1 וד״ש ליוסיין בחלומות שלכם.

7. אנשים אוהבים אנשים שרצים לאט. יש בזה משהו הומני, כמו לאמץ חבר פגום, וזה משתלם, כי גם אין תחרות וגם מרגישים גדלות נפש. אז יהיו לכם הרבה יותר חברים, אבל תזהרו מהם כי הם לא מסוגלים להכיל את זה שאתם באמת סתם נהנים עכשיו לרוץ לאט. ותכלס, גם אתם לא. אתם ׳רק בודקים פה איזה אינטרוול של 400-300 מטר לראות אם עוד יש לכם את זה׳. אז ד״ש גם לפיזיו׳. אפשר בתשלומים.

8. רצים יהיו רצים. גם כשהם לא רצים. גם כשהם מרותקים למיטה. גם כשהם מתנהלים על רגל אחת, נפגשים באירוע מעונב,  מנסים להתנהג כמו בני תרבות. לרצים יש מנגנון השהייה של 15 דקות טופ עד לפיצוץ שמשאיר על כל השטח רסיסי שיח על זמנים, טיפוסים ומרוצים. להרחיק מבני זוג וילדים.

מזדהים? זה גורם לכם להרגיש משוגעים בקטע טוב? חכו צ׳מעו על משוגע אמיתי.
בשבוע שעבר כתב לי קובי אורן שהוא רואה שאני עוקבת אחריו, מה שישר העלה אצלי חשד שמדובר באדם עם תחושת רדיפה, חשד שהתחזק כשהוא סיפר לי שהוא יוצא בעוד שבועיים למרוץ הארוך ביותר בעולם – 5000 ק״מ ב-52 יום, כי איזו סיבה יש לבנאדם לרוץ מרחק כזה אלא אם הוא חושב שמישהו רודף אחריו?

קיצר, פסיכולוגית לא תצא ממני, אבל אם אתם רוצים לפרגן לרץ שהוא פסיכולוג על אמת ועושה עבודת קודש עם ילדים ומתבגרים בסיכון וגם אולטרה-אולטראיסט שבאמת נופלת הלסת מלראות את הדברים שהוא עושה על המסלולים, כנסו ללינק ותבחרו לכם איזה פינוק-שרצים-אוהבים כדי לתמוך בקמפיין הגיוס ולעזור לקובי לממן את האתגר המוטרף שלקח על עצמו. הרי כולנו אומרים שאנחנו רצים כי זה יותר זול מפסיכולוג, אז לא ניתן יד לחבר?!

ועכשיו, אם לסכם את הדברים, לא באמת למדתי כלום בשמונה חודשים. מזל שהזכרון של הכאב ממשיך קצת לעכב אותי, אחרת מזמן כבר הייתי רצה את ה-15 ק״מ הארורים האלה. מה שכן, למדתי שחברים מהריצה זה הדבר הכי כיף שיש, גם כשפצועים, אז איך שסיימתי לכתוב נסעתי עם חבר לקלל בהר איתן. לא פשוט, לא פשוט בכלל.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות