בתור שונאת עליות מושבעת אין שום הגיון בעובדה שרצתי את מרתון ירושלים, מלבד העובדה שזה אכן קרה. אני לא מתמודדת טוב עם עליות, שונאת שקר לי ומעדיפה ריצה בשטח ונופים אמיתיים. כל אלה, בשילוב עם מזג האוויר ביום שלפני המרתון, פלוס צבע אדום באזור המרכז כמעט הבריחו אותי, ואז קרה הנס של הבוקר והשמש יצאה וכל הקסם התרחש.
אבל אל תהיו תמימים נשמות, ניסים יש רק באגדות. אז איך בכל זאת זה קרה? רצף של טעויות.
1. מה פתאום ירושלים?!
יש לי חבר, נגיד שקוראים לו בנימין, למרות שבאמת קוראים לו אייל. הוא רץ מרחקים לא הגיוניים, לגבהים לא הגיוניים, עם חבורה לא הגיונית, והוא אמר לי ״בואי, תרשמי איתנו לירושלים, יהיה כיף״ ואני כמובן אמרתי שלא, כי אני שונאת עליות, אבל הוא הבטיח שנרוץ לאט לאט, חמש שעות פלאס, אז נרשמתי.
לא הגיוני.
2. מדרון חלקלק
אם התדרדרת למשהו שלא ממש בשבילך ואין דרך לצאת מזה יפה, זה הזמן לדחוף עוד חברים טובים במדרון. אז גייסתי את החבורה ואמרתי להם ״בואו, תרשמו, יהיה כיף, נרוץ לאט לאט״, כי אם זה עבד עלי למה שלא יעבוד עליהם?
וואלה, עבד.
3. אזהרה – ירושלים זה משמין!
באימונים למרתון אני תמיד מאבדת כמה ק״ג, אבל פה הגעתי לקו הזינוק עם אקסטרה, למרות שהתאמנו לא פחות קשה מבעבר. יש לי שלוש הנחות עיקריות באשר למחולל הקטסטרופה:
א. הקור
ב. הייאוש
ג. הקירבה לאבו גוש
4. סינדרום סוף עונת האימונים
לפני כחודש התגלתה אצלנו דלקת בקרום החשק. הסימפטומים הלכו והחריפו, אימונים הפכו למאבקים ובשניים האחרונים כבר היתה תחושה שאנחנו נפגשים כדי להשכב ביחד על הרצפה לבעוט ולצרוח ״לא בא לי! לא בא לי!״, אבל אין דבר שכנאפה לא יכולה לרפא.
והנה התשובה לשאלה הקודמת.
5. אאוטפיט ישמח לבב אנוש
יומיים לזינוק. אם אין כנאפה נתחיל לבחור בגדים למרוץ, חשבתי שככה נצליח קצת להרים לעצמנו. כשזה לא עבד החלטתי לעבור לאמצעים קיצוניים וללכת על פאייטים, כי אם גם ככה אין לי שום כוונה לשבור שיא מסלול, לפחות נעשה את הדרך בחיוך. וכזכור – אם התדרדרת למשהו שגדול עלייך ואין דרך לצאת מזה יפה וכו׳ – אז קניתי גם לדנה.
תוצאות הניסוי: זה עובד. אנשים מחייכים אליך לאורך כל הדרך, את אוטומטית מחייכת בחזרה, האנדורפינים משתוללים לך במוח ואת שוכחת שזה בגלל שאת לובשת פאייטים. היה כדאי.
6. וואו, איזה נופים!
ספוילר: אין באמת נופים מרהיבים לאורך כל המסלול, להוציא 3-4 נקודות שמאוד יפה בהן: הר הצופים, היציאה מהמנהרה לעיר העתיקה, הנוף מטיילת ארמון הנציב ושער הסיום, אבל אמצע מרתון זה לא זמן להתחיל להתווכח עם המוח שלך שצף בסאטלה של אנדורפינים ומתעקש שהעולם הכי יפה בירושלים ושריצה זה החיים. מה שעובד בשבילו.
7. הלו מיסטר פרזידנט
כשהיינו במרחק 150 מטר מהרחבה ראינו את הראש הלבן מוקף המאבטחים מסתובב כדי להכנס חזרה אל הבית ואני חשבתי לעצמי ׳גיברת, תירגעי! את בשמלת פאייטים פה ולאיש יש מאבטחים, בלי שטויות׳ ואז התחלתי לנופף בשתי ידיים מעל הראש ולצעוק ״חכה״ וכבוד הנשיא הסתובב וחייך והחל לנופף אלינו בחזרה בשתי ידיים מעל הראש ו…חיכה. אז אפילו שהרגליים כבר התחננו להאט אנחנו מיהרנו והגענו אליו והצטלמנו ביחד והרווחנו הזדמנות להודות לו וגם שיעור שנזכור לתמיד: ששילוב של פאייטים ואנדורפינים עלול לגרום לכם להתנהג שלא כעצמכם.
8. עיר ללא הפסקה
ירושלים עושה מהעיר קרנבל אחד גדול מהשניה שהכבישים נסגרים. היא צבעונית, הומה, מלאה במוזיקה ואווירה, ומלאה בהמוני אנשים שמחים שמעודדים לצדי המסלול לאורך כל הדרך ושגורמים לתל אביב להיראות כמו רווקה זקנה ונרגנת. גיברת אחוזת בית, קחי אנטי מירמורון ותלמדי: ככה עושים מרתון אורבני. בסרטון המושלם של איתמר זה נראה ככה:
עוד על מרתון ירושלים גם בבלוג של לטניק ספורט לא מילה גסה – NDW
9. קשה באימונים, לא נורא במרתון
האמת שבמבחן המדרגות ביום שאחרי, ההבדל בין מרתון ת״א למרתון ירושלים נחשף מיד. אבל עולה בי חשד שגורמים עויינים ובעלי אינטרס מטפחים את תדמית העליות בעיר בכלל ואת הילת כובשי קטמון בפרט. שורה תחתונה: אם מתכוננים כמו שצריך ורצים לפי התכנית והיכולת לאורך כל הדרך, העליות עוברות לגמרי בסבבה.
כל זה לא תופס כשמגיעים לירידות והארבע ראשי בוכה לטאטע. למה אף אחד לא מדבר על הירידות?!
10. איך ניצחתי במרתון ירושלים למרות שלא התחריתי – סיפור עם מוסר השכל
זוכרים את החבר בנימין (שקוראים לו בעצם אייל) וחבורתו, שבגללם נרשמתי? ובכן, ההבטחות נגוזו בשריקת הזינוק כשראינו את הגב שלהם ואיבדנו את עקבותיהם. אבל באגדות כמו באגדות, שום דבר לא נגמר עד שהמכשפה צוחקת.
ק״מ 31 +/- אני מתקדמת קצת לפני החברים עם וקסלר כי הריצה האיטית מתחילה לתת אותותיה בארבע ראשי שלי, והפלא ופלא, בעליה לטיילת הנציב ניצבים לפנינו חבורת ה… (לא יפה להגיד זבל) ומבטיחים לחכות שנסיים את הסיבוב, מה שכמובן לא קורה כי הבנתם איזו חבורה זו. (לא יפה להגיד זבל). אבל כעבור עוד 3 ק״מ אנחנו חוברים אליהם, כי חוק טבע הוא שמי שפותח חזק מדי מתעייף בסוף.
מפה לשם, את כובשי קטמון אני רצה לבד, והיא עפה לי מתחת לרגליים. אני ממשיכה על אחד המישורים היחידים בירושלים וחולפת בקצב אחיד ורגוע על פני שניים מחברי הלהקה שהתפצלה ולפתע שומעת קול מאחורי הגב ״אין מצב שאני נותן לה לעקוף אותי״ ועקיפה משמאל בירידה לכיוון גן סאקר, שעוד מרוחק מאיתנו איזה 2.5 ק״מ.
לקצר סיפור קצר גם ככה – את 2.5 הק״מ האחרונים אני רצה באיזי, הרגליים קצת נוקשות אבל סימני עייפות עוד אין, על שביל האבנים הארורות, כשאני רואה את הגב של שמשון ויובב, מזימה זדונית נרקמת בראשי ועוזרת לי לצלוח את חצי הקילומטר האחרון.
100 מטר לסיום הם עוד רצים לאיטם ומפטפטים, מהשורש חופרים, ואז בהכי שקט ואלגנטי שלי אני מגבירה, עוקפת מימין וחוצה לפניהם את שער הסיום. זהו, המכשפה מתגלגלת מצחוק. די אנד.
לתמונת הסיום שצילמה שולמן המלכה בחרתי לקרוא ״REVENGE IS A DISH BEST SERVED COLD״.
מוסר השכל: בתחבולות תעשה לך מלחמה, אבל לא עם אישה כפרה עליך. חבל.
מה שכן, תראו איך הם קיבלו את זה יפה, לא כמו השבלולים בסרטון שלנו כאן … 😉
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
