כשילדתי את ניבי, לפני 4 חודשים, ידעתי שזו הפעם האחרונה בהחלט. אמנם חמישית ומכובדת, אבל עדיין, צבט וצובט לי בלב לדעת שזהו, עבור המון דברים שרק כאמא לתינוק אפשר לחוות, זו הפעם האחרונה. אמנם יש לי עוד כמה חודשים, אבל הכי אתגעגע להנקה.
את כולן הנקתי מרגע שהמיילדת מסרה אותן לידי ועד כמה חודשים אחרי גיל שנה. גם כשהייתי עייפה בלילה, גם כשסבתא אורה שאלה ׳ככה את כל היום עם הציצקעס בחוץ?׳, גם כשהיו אחיות גדולות להתעסק איתן במקביל, וגם בחודש הראשון שניבי התקשתה ביניקה ופצעה והכאיבה נורא, וסירבתי לוותר, כי אין דבר שמחבר יותר ביני לבינן מאשר הנקה.
מתי זה פחות נעים? כשאני מרגישה את העיניים של אנשים מסביב, כאלה שאינם סבתא שלי, שנועצים מבטים וממלמלים מלמולים.
מגדילים לעשות אלה שמדריכים אותך ש׳די כבר, הילדה עוד מעט בכתה א׳׳ או ׳תכסי את עצמך, זה לא מכובד׳. אלה האחרונים מאוד דואגים לכבודנו, הנשים המניקות. בגלל זה יש כאלה שפונים לבעלי בתי קפה ומבקשים מהם לבקש מאיתנו להסתיר את עצמנו. בגלל זה פתאום צומחים כפטריות אחרי הגשם כוכי הנקה בחנויות ומקומות ציבוריים. לא עבור הנשים שמבקשות פרטיות להנקה, אלא עבור אלה שמניקות היכן ומתי שהתינוק מבקש.
בכלל, החברה כולה מאוד דואגת לכבודן של נשים. בגלל זה הן ערומות רק בשלטי חוצות ופרסומות טלוויזיה, אלה הרי אינן נשים אמיתיות. ובכל אופן שם יש לציץ תפקיד חשוב ממש, למכור לכם משקה קיצי חדש או משהו בסגנון. אבל ציצי של של אמא מניקה? זה סתם כדי להתגרות. היא באה לפתות. אז אמהות מניקות מתבקשות לכסות את עצמן, או לצאת מהחנות כדי לא לפגוע ברגשות הקונים היושבים תחת פוסטר בגודל טבעי של אישה בממדים לא טבעיים.
רק אני רואה את האבסורד?!
כל בני האדם החיים היום על הפלנטה נולדו מגופה של אישה. רובם גם מגודלים על ידי האישה הזו. אבל משום מה, יש מן טרנד כזה שמבקש לסגור נשים מניקות מאחורי וילון, או אולי עדיף שכבר ישבו בבית, עד שיסיימו להניק, שלא לפגוע ברגשות הציבור. מה פתאום הן מצפות גם להניק תינוק וגם לבלות בחוץ או לנהל קריירה באותו הזמן?!
מדובר בטריק העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית, הפעלת לחץ חברתי על אישה כדי לנתב אותה למה שבסדר או לא בסדר, מותר ואסור שתעשה בגופה, בהתאם לנוחות החברה. ההתחסדות בעניין החשיפה בציבור של שד הנקה היא רק עוד דרך לרסן נשים, ולשים אותן במקום שנוח שיהיו.
תנו לי להסיר חשש מלבכם – אמא מניקה לא מנסה לפתות אתכם. היא גם לא עסוקה בהשוואת צבע הפטמות ולמי יש חזה זקוף יותר. היא לא חושבת על מה זה יעשה למתבונן. למעשה, היא לא חושבת עליכם או עליכן, באשר הינכם, כלל. היא חושבת על התינוק שלה, שבוכה מרעב, ועל התפקיד שלה בסיפור הזה. ככה, כמו שברא הטבע – תינוק, רעב, בכי, אמא, ציצי, חלב, שקט. זה הכל. אין אף אחד אחר בסיפור הזה.
מפריע לכם? אתם לא תינוקות. תפסיקו ליילל! תסיטו את המבט. זוזו. קומו וצאו. לכו. רוצים סיבה לצעוק? תבקשו לכסות אנשים שלועסים לידכם בפה פתוח, או כאלה שהולכים עם מכנסיים שמוטים וחצי תחת בחוץ. תבקשו שיוציאו את אלה שמדברים בקול רם מדי או מתפרעים במקומות ציבוריים. תצעקו על הפרסומות שמציגות לילדים שלכם דמויות נשיות לא סבירות, לא על זה שאישה עושה לידם בציצים שלה בדיוק את מה שהטבע הועיד אותם לעשות.
ומה אם אתן לא מניקות? וולקאם. זכותכן המלאה. בחיים לא ניסיתי לשכנע אף אמא להניק. לכולנו יש את הכלי ואת הבחירה. ובחירה אף אחד לא יכול לעשות במקומנו. אף אחד, בשום מקום. אני תומכת בבחירה שלכן. בתמורה פשוט צאו לי מהציצי.
* כל התמונות בפוסט צולמו כחלק מקמפיין ״למען החופש להניק״ להעלאת המודעות לזכות להניק בציבור. אפשר להצטרף ולתמוך, וגם למצוא עוד צילומים בדף הפייסבוק של הקמפיין.
צילום: קרן דניאלי קאסנר
ע. צילום: שני לויה
בגדים: יפעת לוי ׳אימהות׳
סטיילינג: נטע רז–רחמן
איפור: עדי לוי אלאלוף
מצולמים: אנוצ׳קה גל ואיידן, הילה ליאון ועברי, אני וניבי
