תחנה אחרונה

׳לא הייתי צריכה שקובי ימות כדי לדעת איזה אדם הוא היה. אבל כן היה לי חשוב לגלות שגם כל המפקדים סביבו וחייליו ידעו את זה, שהצליחו לקלוט אותו.׳ שיחה עם אמא
לזכרו של א. איש שאהבתי מאוד ושהלילה האוטובוס שלו הגיע לתחנה האחרונה ממש מוקדם מדי

שאטרסטוק

חיים עלה על האוטובוס בתחנה שבה תמיד נהג לעלות.
לא משנה לאן נסע, חיים תמיד היה עולה באותה תחנה, גם כשלא ידע בכלל לאן הוא רוצה להגיע, ואולי אפילו במיוחד באותן הפעמים.

הוא היה מסתובב בין הנוסעים, מחפש מקום נוח לשבת, אבל איכשהו תמיד מצא את עצמו מסתובב אנה ואנה, רגע חסר מנוחה בחיפוש אחר מושב להתרווח בו ובאחר מניח לקשישה לתפוס במקומו את הכסא שהתפנה, מוותר על הזכות לשבת ונהנה מהנסיעה בכל מקרה, הרי הדרך היא זו שחשובה.

אבל חיים לא תמיד ידע לאן תיקח אותו הדרך ובאיזו תחנה ירד.
לפעמים היה מסתובב עם האוטובוס בכל רחבי העיר, סיבוב ועוד סיבוב, מלווה אל הדלת את הנוסעים שעזבו את האוטובוס בכל תחנה שבה עצר.
׳אני ממשיך איתו עד הסוף׳, היה אומר להם בפעמים הללו, ׳עד התחנה האחרונה׳, וכך עשה. באותן פעמים מוצלחות חיים היה נצמד לעמוד האחורי של האוטובוס עד שהחושך החל לרדת והנהג היה מכניס את האוטובוס לחניון הגדול, שם היה מדמים את המנוע ומכבה את האורות ואוסף את חפציו ויוצא לדרכו הביתה, משאיר מאחוריו עוד יום עבודה ארוך, משתוקק להגיע לביתו ואל משפחתו, מעיף רק מבט אחרון לאחור לוודא שהדלתות נסגרו היטב וממשיך הלאה בחייו, ורק חיים היה נשאר לעמוד ולהתבונן במכונה השוקקת שהתרוקנה מתחנה לתחנה עד שהפכה במשיכת מפתח לגוש מתכת דומם, ואושר היה ממלא אותו כשהיה נזכר בכל הנוסעים והתחנות שראה ביום הזה.

בפעמים אחרות ירד הרבה יותר מוקדם. חיים לא היה טיפוס החלטי במיוחד. למעשה לפעמים מצא עצמו ממהר לקפוץ מן האוטובוס בתחנה מוקדמת ממש, סתם כך.
לפעמים, לצערו הרב, מצא עצמו נלחץ ונמעך ונדחק בצפיפות ובחום האוטובוס, עד שנפלט ממנו החוצה מותש, לאחר שעשה כמיטב יכולתו להיאחז חזק ולא לאבד שיווי משקל.

׳לאן היום, חיים?׳ שאל אותו הנהג באותו הבוקר.

׳ניסע עד שנגיע׳ ענה לו חיים וחייך חיוך אופטימי. הוא בא מצויד ליום ארוך, מצפה להתחכך בעולים וביורדים עד רדת הליל, בתיקו צידה לדרך, הנגן מילא את אוזניותיו בצלילים שאהב, והיה נדמה לו שהאנשים שעלו וירדו באותו היום היו נחמדים אליו באופן מיוחד, כאילו אהבו אותו כולם.

החיים חייכו אל חיים באותו היום. גם כשעלה האוטובוס על מהמורות, גם כשהכרטיסן ביקש להוריד אותו באמצע הדרך, גם כשהמוסיקה פסקה. החיים חייכו אליו כי לאורך כל הדרך חיים חייך אל החיים ביום הזה, לכן לא היתה לו שום דרך לדעת שהיה זה היום הקצר ביותר בשנה.

כשהגיע האוטובוס לתחנה האחרונה הביט חיים ימינה ושמאלה, כמו לא האמין כמה מהר אצה לו הדרך. כשהאוטובוס דמם הוא עוד נשאר לבהות בו, ישוב על שפת המדרכה, אוזניותיו השתוקות עדיין צמודות לאזניו, והשקט הלם בו, מחלחל אט אט פנימה כשפנס אחר פנס החלו כבים סביבו בחניון.

חיים תמיד היה עולה באותה התחנה, אבל אף פעם לא ידע מתי תיגמר לו הדרך.

 

תגיות

תגובות