הנה פוסט לא מובן מאליו. חזרתי עכשיו מריצת הכנה למרתון התנ״ך. כן, בשילה הקדומה. כן, התנחלויות, או איך שקוראים לזה. לגמרי הוציאו אותי מאזור הנוחות שלי. ואפילו שממש השתדלתי לבוא ולשמור על פאסון של סובלת משהו השתבש לי בתכניות. זה כמובן לא אומר שלא סבלתי, כי על ריצה שכולה טוב אני הרי אף פעם לא כותבת.
זה מתחיל בזה שהתחלתי לעבוד עם מרתון ישראל (גילוי נאות וזה, הנה הכל על השולחן), וממשיך בכך שבמהלך פגישות עבודה הבנתי שלא גרים שם ערפדים אלא אחלה חבר׳ה ממש כמונו (נו, תנוחו! לא באמת חשבתי שגרים שם ערפדים), עובר אל הבטחה שמדובר במרוץ 10 ק״מ קליל בין כרמים בליווי של רצי שילה, המכונים גם זוחלי שילה (אין אמת בפרסום. הם לא זחלו) ומסתכם בכך שרצנו בנופים מהממים עם אנשים נפלאים, וזה כידוע מה שעושה את הריצה. בקיצור, אמרתי לעצמי ׳שחררי, פוליטיקה וספורט לא הולכים יחד, פשוט רוצי נשמה׳.
עכשיו, אתם הרי מכירים אותי, בכיף הייתי עושה את זה. לשחרר זה הכי קל לי בעולם – חיוך לזה, נפנוף להיא, חפירות עד מציאת נפט עם אלה ומזמן שכחתי איפה אנחנו רצים, מבחינתי לפנינו היו רק מרחבים פתוחים, ירוק וחום, שבילים משגעים, כרמים, מעיינות, הרים וגבעות. הופה! פה הבעיה. בגבעות. אז לשחרר הצלחתי לגמרי, אבל הרי ידוע שמשחר היווסדי עליות ואני לא הולכות ביחד, ככה שעל ריצה אין מה לדבר.
ככה לקחו אותנו הזוחלים במסלול שהתחיל בירידה מפוארת, שמיד הקפיצה אצלי את תחושת הבטחון, ועוד ועוד התגלגלה הירידה הזו, רק מה, ממזרים הזוחלים, אמרו שמחכה לנו עליה קטנה אבל לא דרמטית, ובכן, על זה אפשר להתווכח.
בתחילת העליה הראשונה עשיתי את עצמי עוצרת כדי לצלם את הנוף עוצר הנשימה, במעיין הראשון פחדתי להתיישב כי לא ידעתי איך אקום משם, ובעליה הבאה כבר עברתי להליכה, באמונה בטוב לבם של הרצים שלא יתנו לי להשאר לבד בשטח ואיכשהו יאספו אותי מפה.
אני מבקשת להפנות את תשומת לבכם לסמל מטה בנימין. זה זאב, והוא לובש גלגלים. זה אמור היה להיות רמז.
ואז באה אורנה. היא טפחה לי על השכם ואמרה ״תנועות קטנות ועבודת ידיים״, אז מיד עשיתי סימן של S.O.S עם הידיים, כי אורנה הרי מבינה עניין, אבל התנועות היו קטנות מדי אז שום כוח חילוץ לא הגיע. המשכתי בעלייה, מקללת בשלוש שפות ומקפידה ברוח המקום לומר בסוף כל פסוק ׳אמן׳. זה לא עזר. הקשבתי לאורנה ושמרתי על צעדים קטנים קטנים ועבודת ידיים ולאט לאט הארבע ראשי שלי הפסיק לצרוח, או שאני הפסקתי לשמוע, ופנינה וגיא עודדו אותי, וזה נמשך ככה איזה זמן בסינגל הצר שמשקיף על הנוף עד שהגענו לכרמים המובטחים.
אין לתאר כמה יפה, וחייבת להודות שגם לא לח כמו אצלנו, ופה ושם גם בא איזה משב רוח. בקיצור, בשלב הזה כבר ראיתי רק יתרונות והתחלתי לשקול מעבר להתנחלות. מזל שיש לי מספיק ילדות כדי להתקבל לכל יישוב שאבחר.
את סיום הריצה חגגנו בשילה הקדומה. אתר שמספר את סיפור המקורות שלנו, מחבר לשורשים, נותן קצת מבט אחר על איך שהאנשים שמעבר לקו רואים את חייהם וחיינו, והכי חשוב מבחינתי היה המשפט האחד במיצג המושקע והמיוחד שמציג את סיפורה של שילה הקדומה – ״היש מנצחים במלחמת אחים?״ הוא שאל.
פוליטיקה וספורט לא הולכים יחד. אנשים, לעומת זאת, בכל מצב שתשימו אותם לרוץ זה לצד זה ימצאו שפה משותפת.
מה ששבר אותי סופית היה הניסיון לקום מהמושב באודיטוריום. טעות של טירונית.
לסיכום: מקצה 10 ק״מ במרתון התנ״ך, ללכת בלי (מרתון) להרגיש עם. מסלול ה-10 ק״מ הכי מאתגר שעשיתי, ושגם היה שווה את זה.
שקלתי גם את חצי המרתון, אבל זה מיועד לגיבורים, קחו בחשבון. ורצי המרתון – מזל שרוח אלוהים שורה על המקום, כי רק הוא יעזור לכם.
(*המשך גילוי נאות – לא משלמים לי על זה, זה לא מתפקידי למכור מרוצים. אני רק רצה וכותבת על ריצה. הסתדרתי בחיים.)
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
