בשבת קמתי מוקדם לבוקר שבו החלטתי מראש שאצא לרוץ. ראשונות להתעורר היו המחשבות המדכאות, אלה שמזכירות שאני עובדת קשה כל השבוע ושיכולתי לישון לפחות עוד שעתיים. ולמה בכלל אני עושה את מה שאני עושה. זה לא רק הריצה, אלא אלף הדברים שמושכים את תשומת לבי מכאן לשם ומשם לאני-כבר-לא-זוכרת-איפה.
התרגלתי לחיות ככה, שקולם של אלף דברים ממלאים את ראשי. הם אלה שמעירים לי שאני מאחרת, שיותר דחוף לכתוב עכשיו או בעצם להתקשר ללקוחה, שממש חשוב לעזוב הכל ולהעלות פוסט שיתעד את יום הפגישות בכנסת, ומזכירים לקחת איתי נעליים כדי לצלם תמונת ריצה לכנסת.
ואלה רק הקולות שאני מספיקה לקלוט. מלבדם יש עוד רחשים ולחשושים, הפרעות רקע, קיטורים וקינטורים, כל מיני דברים שלא בא לי לשמוע או לעשות, שמייאשים אותי וגם קצת מתישים ומסיטים פוקוס ממה שחשוב לי באמת.
כשהתחלתי לרוץ בעבר, תוך חודש שמתי לב שלמרות שלא הפחתתי מהעומס החיים שלי הפכו למאורגנים ורגועים יותר. לקח לי כמה חודשים להבין שהריצה מפקסת אותי.
הרבה קולות יש בראש בזמן שרצים, חלק מעודדים ואחרים מדכאים, חלקם בתחרות ואחרים נהנים מעצם הפעילות, ויש מספיק זמן לבחון אותם – איזה עוזר לי להגביר קצב ואיזה מאט, מי מטעין ומי מרוקן, מחזק או מחליש. ולאט לאט למדתי שכדי להצליח לרוץ עוד קילומטר אני צריכה להתרכז בקולות שמיטיבים איתי.
הפעם, כשאני חוזרת לרוץ, זה בעיצומה של תקופה כאוטית במיוחד. הראש שלי עמוס תזכורות למשימות שלעולם לא אספיק לבצע בזמן, גם אם אקבל שעה נוספת בכל יום כבונוס. אבל אני ממתינה בסבלנות לנס שיקרה בקרוב, אחרי שארוץ מספיק זמן ואצליח לבחור בקולות שעושים לי טוב.
השבוע התחלתי להרגיש שזה קורה. פתאום קל לי יותר לראות את הצד החיובי שבכל סיטואציה. אני מוצאת שאני סבלנית יותר, מסוגלת לבחור לנוח בידיעה שהעולם לא יתמוטט כשאעשה זאת. ואני יכולה לרוץ עוד קילומטר כי הקושי לא מפחיד אותי, אני באה מצוידת במחשבות טובות ומקדמות, שמזכירות לי שאני לא מוותרת על אף אחת מהפעילויות שמעמיסות על השבוע שלי, כי את כולן אני עושה באהבה. וכך משתתקות להן המחשבות שמעכבות אותי.
בשבת בבוקר, כשנעלתי את נעלי הריצה שלי, עוד ניסתה מחשבה עייפה להשאיר אותי בבית. שנייה לפני שנכנעתי לה התמקדתי בכמות הרצון הטוב והאהבה שמושקעת בנשים שרצות בפרויקט הזה. בזכות שנפלה בחלקי להיות אחת מבין 100 נשים שעטופות ומפונקות על בסיס יומי כדי להתמיד בריצה. בקול שמזכיר לי שאני לא יוצאת לרוץ כי אני צריכה, אלא כי אני אוהבת. ועכשיו כשאני מפסיקה לחשוש, אני סוף סוף מתחילה ליהנות מהדרך.
