ריצה בשטח משתנה

במעבר מריצת כביש לריצת שטח לא מחליפים רק נעליים, כל תפיסת הריצה משתנה. השטח משחרר

לאחרונה חזרתי לרוץ בשטח. אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל נדמה לי שזה היה בנתיב ההתדרדרות הסטנדרטי – ׳רק קפצתי לירקון מזרח׳, ׳רק הקפה אחת בהר איתן׳, ׳רק ריצטיול עם חברים׳, ופתאום את מוצאת את עצמך שוחקת את סוליות נעלי השטח ומספרת לעצמך שאת יכולה להפסיק מתי שאת רוצה.

ממש מהפעם הראשונה שרצתי בשטח לפני כמה שנים, בהכנה לסובב עמק, התאהבתי. השטח עשה לי את זה. השעות הקטנות של הספק-לילה-ספק-בוקר, האור שמתגנב לאט לאט לנגד העיניים, נוגס בכל צעד עוד מעט בשחור השמים, העולם שמתעורר על עצמו, שעה שהמודעות העצמית שלך הולכת ומתמנמנת כשנדמה לך שאל מול כל הפלא שמתרחש סביבך את מינימום מככבת בסצינה מסרט רומנטי, בעוד שבשלב זה את למעשה מזיעה ומתנשפת כמו חזירת בר בשעת המלטה.
ולא חלילה שמדובר בדבר רע, אין כמו פאר הטבע כדי להשכיח מעצמך את עצמך, ובשביל מה בעצם קמת בשלוש לפנות לילה אם לא כדי לשכוח משהו בבוקר?

ועוד סוגיית שטח חשובה.
כשהייתי רצת כביש טרייה ומנומסת, בתולת שטח, הבחנתי בתופעה שהעסיקה אותי רבות: בכל מרוץ, ממש סמוך לקו הזינוק, עמדו גברים בקו אחד בגבם אל הקהל, במן אחווה מעוררת קנאה, במה שהתברר עד מהרה כפלוגות השתנה. 500 מטר מתחילת הריצה. וכל קילומטר בהמשך המרוץ. ומאה מטר מקו הסיום. מזגזגים כדי לחתוך מהמסלול לשיחים. שנתיים לא נרגעתי מהדבר הזה.

הנה אני, רצה שעות על גבי שעות, לא פעם גם לקול הגלים המתנפצים על הדק בנמל, פלוס עצירה בכל ברזיה בפארק, פלוס לפעמים סאונד אפקטס של חבר ששכח להחריש את השלוקר – ואפס נזילות. 10 ק״מ, 15, חצי מרתון, סובב עמק, מרתון ת״א. בונקר הייתי.

אילוסטרציה

יש לי חברה שהיא כמו אחות, שיש לה אח שהוא כמו אח, שאומר שהוא לא אוהב לשמור בבטן. הסבר מתקבל על הדעת בסך הכל, בשביל מי שיודע להשתין בעמידה. אבל יש משהו במעבר מריצת כביש לריצת שטח שמשנה אותך כבנאדם. ככה, לפני שנה ומשהו, במדבר לים, 50 ק״מ, סה״כ חמש וחצי שעות פלוס מינוס, כשהבנתי בקילומטר 35 שזה לא ייגמר בעוד 7 ק״מ, שברתי שתיקה. איך אומרים אצלנו? השטח מלמד.

בשבועות האחרונים, גם לצד חברות רצות, הבנתי שהשינוי מתחיל בתוכנו. הנשים של היום הן לא הנשים של הלילה, והנשים של הכביש הן לא הנשים של השטח. אולי זה גיל 40 שמתקרב בצעדי ענק ועוזר לי נוט טו גיב א פאק, אולי סתם אני פחות מחוברת לצד הנוזלי שבי, אולי הבנתי שלא חייבות ליישר קו, אפשר בכיף גם מאחורי שיחים. yes we can! אבל באמת, פעם אחת שראית את האור ואי אפשר לחזור לאחור. ואיך אמר גדול המחזאים דאבל-יו שייקספריץ? כל העולם מַשְתֵּנָּה.

אני קוראת מכאן לכל אחיותיי הרצות: אל תשמרו בבטן! אבל תעשו טובה נשמות, גם אל תשאירו ניירות בשטח.

_____________________________

אם בא גם לכם להתנסות בריצת שטח יפהפיה, פלוס לוקיישן ממש שווה להטלת נוזלים (בתמונה), מוזמנים להצטרף ל #אף_אחד_לא_יבוא 7 בקברות המכבים באזור מודיעין.
בשבת הקרובה, 6/10/18, כל הפרטים בלינק.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות