כבר כמה וכמה שבועות שאני על הנתיב החדש והמוצלח למדי של חיי. זה שלא ממהרים בו ושלאורכו פחות זה יותר. הרי החלטתי שאני רוצה להפחית עומס, להיות יותר פנויה לילדות, לנקות את רשימות המשימות והאתגרים שמיותרים מחיי ולהשאיר יותר זמן לאלה שאני באמת רוצה להצליח בהם, וגם קצת זמן לעצמי, לא לעשות, לנוח, לחשוב.
את מקום הוואטסאפ החליפו הטאקי ומשחקי הקופסה, את ה׳אין לי זמן עכשיו׳ החליפה ההצעה ׳אולי נלך לים?׳, את השיחות הבהולות החליפו רביצה בחיבוק מול הטלוויזיה בצהריים, את המחנק והמועקה מתחושת ה׳לא הספקתי!׳ החליפו תחושת רווחה ונינוחות וגם ההבנה הברורה שתמיד יש עוד מחר ושמותר לי לקחת יום חופש לפעמים.
אבל פתאום, אחרי שבועות של נינוחות, קצת השתלטו בחזרה הרגלי הצריכה הישנים שלי. הוואטסאפ קורא לי, העבודה מסחררת, הקצב עולה, ההתרגשות גואה, אבל לצידם גם רגשות האשם נוקפים ומייסרים – למה אני לא מצליחה להסתפק בשקט הזה שביקשתי ולמדתי לייצר?! אני מרגישה כאילו שהגענו לים והתיישבתי עם הגב אליו, טובעת שוב בנוף של הקיר על רקע מסך הלפטופ. הרעש שוב משתלט. למה לעזאזל הוא שוב כאן? הרי אמרתי לו שילך. קישטה רעש!
אני מנסה לחזור לשיחות שלי עם איתן. הרי היו שם תובנות עמוקות לגבי החיים שלי והבחירות שאני עושה בהם, ובזכותן למדתי שאם אני עושה משהו, אפילו אם הוא גובה מחיר גבוה, אני מרוויחה במקום אחר. איתן הראה לי את זה בצורה נורא פשוטה. אין שום דבר שאנחנו עושים אם לא יוצא לנו ממנו משהו שהוא בעל ערך בעינינו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. אז הלכתי וחפרתי בעצמי וגיליתי מה בדיוק אני מרוויחה משובו של הרעש. אולי החיים הם לא מדע מדויק, אבל טבלאות רווח והפסד הן דווקא כן.
חשבתי על זה גם מכיוון הריצה, למשל. באימון עליות אני מתלוננת שקשה לי וכואב ומיוזע וקורע. באימון מהירויות אני מקטרת שחם לי ומתנשף ושורף בשרירים ומתיש. אבל הכי מהכל, אני נטרפת באימון ריצה ארוכה באיזי, כזה שאין בו שום שינוי – לא עליות, לא מהירויות, לא מאמץ מתגבר, סתם מסלול ארוך ומונוטוני שלא מתחלף ולא משתנה ומאתגר בעיקר את הראש שלי שאחרי שעה וחצי אומר לי – ׳אלוהים אדירים! יש לנו עוד שעתיים כאלה נשמה, זה הזמן לעשות קפיצת ראש לבריכה ריקה׳. אז למה חשבתי שבחיים עצמם אצליח להסתפק במסלול שטוח ומונוטוני?
וגם על הצלחה חשבתי, בעקבות הגמילה של ניבי מחיתולים. היא קטנה כזו, מתוקה ובובתית, והיא נורא רוצה ללכת כמו הגדולים לשירותים, אבל כשהיא כבר שם זה פחד אלוהים. אני ממש רואה את גלגלי השיניים זזים בראש הקטן והחמוד שלה נאבקים בעצמם כשהיא מתאמצת, מאמץ שנגמר כמעט בכל פעם בקריאה ׳אוי ואבוי! זה נפל לי!׳. ובכן, הקקי כמשל – לפעמים גם להצליח במה שאנחנו ממש רוצים זה קצת מפחיד.
מכל המחשבות ורגשות האשם על למה אני לא מצליחה להצליח, הבנתי שהאיזון שאני מחפשת בחיים לא אמור להעביר את חיי ממצב של אפס למאה, שזה לא משחק של הכל או כלום, לא צריך לשנות ב-180 מעלות כי לא הכל רע במצב הקודם. הבנתי שאחרי שרכשתי הרגלים חדשים, אפשר להסתפק בשינוי של 20 מעלות וכבר הכל יראה אחרת לגמרי.
אחרי שאספתי את כל התובנות האלה יצרתי לעצמי תכנית מחודשת, נכונה להיום, מעודכנת. שנותנת לי ספייס להמשיך וליהנות מההרגלים החדשים שטיפחתי ביחד עם הבנות, וגם לא מעט מקום לתמרן בין האהבות שלי ותחומי העניין – ריצה, עבודה ואקטואליה אינקלודד.
למדתי את המגבלות שלי והצרכים הפנימיים – הרגשיים, השכלתניים, החברתיים – ושחשוב לי לענות על כולם כי ככה אני לא יוצאת בהרגשה שהפסדתי משהו אפילו אם אני מוותרת על איזה רווח. ובעיקר כתבתי לעצמי תכנית לטווח בינוני, כזו שברור לי שבעוד כמה שבועות אבחן אותה שוב ואבדוק עד כמה היא עדיין מתאימה ואיפה אצטרך לשנות כיוון ב-20 מעלות כדי שתתאים גם לשבועות הבאים, והיא מתגלה ככלי מצוין לתחזוקת תחושת הצלחה.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
