על פמיניזם ונשים שרצות אחרי גברים

אמנם יום האישה כבר מאחורינו, אבל חודש מרץ כולו נצבע בוורוד ופרנץ׳ מניקור, אז עדיין לא מאוחר לפוסט פמיניזם שינסח את המניפסט של הנשים הרצות

רצות על החיים

מכיתה א׳ הבנתי שהבנים יותר טובים מאיתנו בריצה, והבנתי את זה מכיוון שהמורה מדדה את הצלחתנו לפי מיקומים, ורק הבנים הגיעו ראשונים. ואני, שגם בכיתה א׳ לא שמתי ז׳, לא התכוונתי לתת לאף בן לנצח אותי, אז מיד הפסקתי לרוץ.

האחרון שניסה לגרום לי לרוץ היה המורה שלי לחינוך גופני בתיכון, אבל אני פשוט תמיד הייתי במחזור, או בוועדת קישוט, או במשימה חשאית להצלת האומה – מה שחשבתי שיהיה הכי משכנע בעיניו באותו יום – כי אין מצב שיתפסו אותי חיה ומתנשפת במכנסיים קצרים לעיני הבנים או מסבירה למורה שציצים זה ציוד שמפריע לריצה. והוא – איך לומר בעדינות – נו, הוא הבין בסוף שזה או שהוא משיג אריה שירדוף אחרי, או שהוא מביא שופל שיעביר אותי מנקודה א׳ לנקודה ב׳ המרוחקת אלפיים מטר משם, או שאשאר בתיכון לנצח.

מכיוון ששתי האפשרויות הראשונות היו בלתי מושגות מבחינתו ואת המחשבה על השלישית הוא לא יכל לשאת, הוא המיר את מבחן הריצה שלי בתרגיל בהתעמלות קרקע וחתם על תעודת הבגרות שלי ביד קלה, לפני שאחליט להישאר בכל זאת.

מאז שהחלטתי בעצמי שאני רוצה לרוץ פגשתי והכרתי עשרות נשים שמספרות את אותו הסיפור בדיוק – נשים שהיום רצות 10-20-42 ק״מ, וגם יותר מזה. לאף אחת לא צמח בולבול בזמן שחלף מהתיכון ורובן גם עדיין לובשות אותה מידת חזייה כמו אז, ההבדל הוא שעכשיו הן בחרו לרוץ כדי לנקות את הראש, לברוח מהמקלחות של הילדים או לתרץ יציאה מוקדמת מהעבודה פעמיים בשבוע.

ריצה זה סיוט אם לא עושים את זה בכיף, ומערכת החינוך היא  המלכה הבלתי מעורערת של להוציא לילדים, ובעיקר לילדות, את החשק מכל דבר באשר הוא דבר.

אז שימו לב, מורות ומורי חנ״ג יקרים, מכיוון שאין בארץ מספיק אריות שירדפו אחרי כל בנות ישראל, אם כבר החליטו במשרד שם למעלה שכולן וכולם חייבות לרוץ כדי לקבל תעודת בגרות – אולי פשוט תתחילו לשים בקו הסיום משהו מספיק אטרקטיבי לרוץ לעברו?

תחרות בריאה

לא נעים לי להודות, אבל האמת היא שבאיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני רודפת אחריו, מה שממש לא אופייני לי. ולא שלא יכולתי להשיג אותו, אני הרי יכולה להשיג את מי שאני רוצה, אבל פשוט הבנתי שעדיף לי בלעדיו, וגם שאני יכולה לגמרי לבד, וגם שחבל לי על כאב הלב, והכאב בצד, וההתנשפות.

במרוץ כפר סבא בשבוע שעבר, התכוונתי לרוץ 10 ק״מ בפחות מ- 55 דקות. הפרטנר שלי התכוון לרוץ בפחות, והוא מה אכפת לו? הוא לא תפר תחפושות מדי לילה בשבוע שקדם למרוץ והוא גם לא מניק בלילות. אז הוא יסיים לפני, ביג דיל. אני ילדתי בלי אפידורל. נראה לי שאנחנו פיטים, לא?!

כשהגעתי לקו הסיום דקה וחצי אחריו ועל השעון היה כתוב 49:32 פלוס-מינוס-מי-סופרת, חשבתי שהוא מקולקל, כי איזו פמיניסטית תסכים להודות שלרוץ אחרי גבר עושה אותה טובה יותר?!

50 גוונים של שוויון

חוץ מריצה, בתיכון גם ממש לא הצטיינתי במתמטיקה. אי-הצטיינות היתה מגמה די ברורה אצלי, למרות שרשמית הייתי דווקא במגמת סוציולוגיה וצרפתית. אז תסלחו לי על הצרפתית לרגע, כשאני מנסה להבין איך דה-פאק המספרים מראים שרק 13% ממסיימי מרתון תל אביב היו מסיימות?!

לפני כמה חודשים, כשביקשתי מהמאמן שלי לעבור מקבוצת הנשים לקבוצה מעורבת הוא עשה מאמצים להניא אותי מבקשתי. ׳הם רציניסטיים, רצים בתחרויות, ומהירים׳ הוא איים, אבל אני שכבר הבנתי שזה או שאני נהיית רציניסטית או שאחזור לעשות תרגילי התעמלות קרקע, (מה שכבר די פאתטי בגילי), החלטתי לבלוע את הצפרדע, להתעקש וגם להוכיח לו שאני יכולה.

לשמחתי להבדיל מימי בית הספר, שאז הבנים היו ׳הטובים בריצה׳ ואנחנו רצנו ׳כמו בנות׳, דווקא בקבוצה הזו הצלחתי למצוא כוחות מניעים להצלחה וגם גיליתי מעוז של שוויון ואחווה בין נשים וגברים שחולקים אהבה ותשוקה לשגעון המשותף שלהם – טייץ ואקססוריז זוהרים.

בקיצור, ליידי׳ס, בואו לרוץ. אתן יכולות ומכל הסיבות הנכונות – אתן תעופו על זה!

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות