לא משנה מה דעתנו על הפינוי, זו לא שאלה של ימין ושמאל. גם הויכוח המתהלם בין חזן לסמוטריץ׳ על אותה גבעה הוא חסר כל טעם. בשורה התחתונה – אנחנו נמצאים ביום שבו מחד מתבצעת החלטת הממשלה במדינה דמוקרטית, ומאידך משפחות יפונו היום מבתיהן. זה צודק וכואב בו זמנית. אני מאמינה שאין שום עונג גם לאף שמאלן או חבר אופוזיציה לחזות בכאבם של אנשים היוצאים מבתיהם על רכושם וטפם. הכאב מורגש. הוא לא פופוליסטי, הוא לא פרובוקציה, הוא לא הודעת שרשרת מתלהמת. הוא כואב באמת לאנשים שממלאים את מסכי הטלוויזיה כעת, והוא מורגש אצל כל מי שהלב שלו עובד לא רק כמשאבת דם.
כל זאת מעלה אצלי את השאלה למה מרגישים פטרוני הימין בעלות על הכאב. למה הם חושבים שהם נדרשים לתת לו שמות וסופרלטיבים כדי שפשוטי העם יבינו כמה זה כואב. אבל נניח את הנאיביות בצד, ונסכים שכל פוליטיקאי מנצל כל מאורע מתוקשר כדי לייצר הון פוליטי, גם על חשבון עדת מעריציו – ראו פרשת אזריה, ראינו את זה לא מעט גם בעבר – ובכל זאת, התבטאותו של בצלאל סמוטריץ הבוקר, שפינוי מאחז לא חוקי כמוהו כאונס אישה, היא פסולה מכל כיוון שלא מסתכלים עליה. היא חצתה את חיכוכי הימין-שמאל, ואת כל הקווים – אדומים וירוקים כאחד. זה צעד אחד יותר מדי שהוא מוכן לעשות בשביל כותרת. זה לא אונס, זו פתיחת רגליים לרווחה בפני ציידי הכותרות. זו הזנייה של הכאב.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כששמעתי את דבריו היתה שוודאי יש אישה אחת לפחות בעמונה שנאנסה. פעם. מזמן. או לא מזמן. אישה אחת לפחות. והיא יודעת שפינוי מאחז הוא לא כמו לאונס. שום דבר הוא לא כמו אונס. אבל סמוטריץ׳ כמובן לא יודע את זה. הנה, אפילו מיטל בנשק, חברה בועדת ההיגוי של פורום הנשים של הבית היהודי ומייסדת קבוצת פמיניסטיות הלכתיות אומרת זאת בפה מלא:
סמוטריץ מעולם לא נאנס, הוא לא הרגיש מעולם על בשרו כיצד מרגיש אונס ברוטלי. לא נגעו בו בניגוד לרצונו, לא חפנו את איבריו, לא החדירו לגופו איברים או חפצים שהכאיבו לבשרו וקרעו את נשמתו, לא השאירו בו צלקת נצח שגלדיה התקלפו ונפתחו שוב ושוב וגרמו לו להרגיש אשם בהם. הוא לא הרגיש שחייו קופאים תחת מגע ידי מפלצת. לא נהגו בו אלימות שגרמה לקולו להאילם. ואני לא מאחלת לו שאי פעם יקרה לו דבר מכל אלה. אולי רק שקולו יאלם. שיסתום. שאם אין לו משהו חכם להגיש פשוט שישתוק, שיכאב בשקט את כאב הפינוי ולא יעז להעיר את השדים ולו של אישה אחת, מעמונה או מחוצה לה. אני מאחלת לו שיפנה את עצמו למקום שקט שבו ינסה להתחבר מחדש למתת האל שבה ניחן כל אדם ממוצע – היכולת לחשוב לפני שהוא מדבר. שיתחבר לפן שבו שיודע שהוא לא יודע הכל, ויודע שלא הכל מותר לומר. אני מאחלת לו שיהיה בו השכל והאומץ להתנצל על האמירה האומללה הזו.
ביעור תרבות האונס הוא לא אג׳נדה של ימין או שמאל, הוא לא משימה של נשים או גברים, הוא לא מבחין בין יישובי הארץ וצבעי הקווים. והדבר היחיד בעולם שדומה לאונס זה אונס. אני מאחלת לסמוטריץ שיסגור את הפה והרגליים ויצטרף למאבק שכולם יכולים וצריכים להתאחד סביבו.