אילוסטרציה: שאטרסטוק
לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, חברה יקרה שלי מרכזת תחקירים אודות 15 הנשים שנרצחו בארץ בידי בני זוגן בשנה החולפת. 15 נשים. פחדתי נורא לומר לה שזו קצת התגרות בגורל לסכם לפני שהשנה נגמרת, אז שתקתי. ללא הועיל.
אתמול, בחורשה חשוכה, באזור רמלה, נרצחו נארימאן מוגרבי (50) ובתה סונדוס שמרוך (28), ע״י גבר שהגישו נגדו תלונה בעבר מפני שחששו שיפגע בבת.
הניסיון להעמיק בפרטים מתברר כאתגר, כי מה שאתמול דווח באותיות קטנות, היום נדחק לתחתית החדשות – מתחת לחיסול המוח שמאחורי הפיגוע בפריז, אחרי דבריו של קרי ואפילו מתחת למותו של הכלב דיזל, מנוחתו עדן.
נכון להיום, במהלך 2015 נרצחו 17 נשים על רקע אלימות במשפחה. אלפי נשים אחרות חיות תחת אימת האלימות ובסכנת חיים ממשית. ילדיהן חיים את הסיוט, ועלולים לגדול לתוך מציאות שבה אמא היא זיכרון. הן מגישות תלונות במשטרה, כמתבקש, ובכל זאת, מדי שנה אנחנו מסכמים מספרים לא הגיוניים של מקרי רצח של נשים במשפחה.
עולים במוחי מעגלי נשים בסביבתי, הניסיונות לנפץ את תקרת הזכוכית, ואני חושבת שהלוואי שנגיע לימים שאלו יהיו הבעיות שלנו. הבעיה היא שהיום, בין אם נשים מגיעות כיחידות או בקבוצה, לא סופרים אותנו מספיק. אחת ערביה, האחרת בעלה נורמטיבי מדי, אחרת חוששת להתלונן, רבות פשוט מתביישות, אני מתארת לעצמי שיש לא מעטות שבכלל לא מאמינות שתלונה תשנה משהו. ואנחנו, הנשים הבטוחות, מסמנות עוד קו על הקיר, סופרות עוד החטאה של המערכת.
גופת אישה מוצאת מביתה (צילום מסך מיוטיוב)
אני נזכרת בכרמלה בוחבוט שהרגה את בעלה, מקץ 24 שנות התעללות. בדמעות העלבון שצרבו לי אז בעיניים על שלא נותרה לאישה הזו ברירה, כי לא היה מי שיגן עליה. בחיפוש שמה אני מוצאת את התפלפלות השופטים בנושא ׳לקיחת החוק לידיים׳ במשפטה:
“אין לקפד את פתיל חייו של אדם, גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי אנושית… גזר דיננו חייב לשקף את הנורמה האוסרת על קורבן של עבירה למצות בעצמו את הדין עם מי שפגע בו, אפילו הייתה הפגיעה קשה וממושכת…
אסור בהחלט לעורר את הרושם אצל קורבנות של אלימות כזו, כי ניתן למצוא פתרון פשוט ואלים למצוקתם על ידי שייקחו את החוק לידיהם ויפגעו במי שגורם לצרותיהם. אין להתעלם מהסכנה כי עונש קל מידי על מעשה כזה, ולא כל שכן על עבירה של קטילת אדם, עלול לעורר מחשבה כזו אצל קורבן זה או אחר של אלימות מתמדת. את זאת מחובתנו למנוע.”
כל השכנים ידעו (צילום מסך מיוטיוב)
מהמילים עולה שברור למערכת שהנשים הללו הן קורבנות של אלימות איומה. אני מבינה שאת שמה של בוחבוט אני זוכרת ואת שמות הנרצחות הרבות בשנים מאז ממש לא. אני חושבת גם על ההנחיות שקיבל הציבור אל מול מתקפת טרור הסכינים למשל. ׳זה בידיים שלכם, כוונו להרוג, עיצרו זאת בכל מחיר׳. גם במחיר הטעויות בזיהוי שנעשו. אבל כשמדובר בטרור נגד נשים, הו לא, אף אחד לא יוצא להצילן עם ספסלים מונפים ונונצ׳קו ברחובות. הן עדיין רכוש הבעל, אזרחיות סוג ב׳, היסטריות, מגזימות, או לא מספיק נחושות.
21 שנים אחרי מקרה כרמלה בוחבוט נשים עדיין נרצחות בבתיהן, לעיני ילדיהן או בחורשה חשוכה, והופכות תוך פחות מיממה לחדשות ישנות. אחרי הכלב דיזל. אחרי שהתלוננו שוב ושוב במשטרה. אחרי הכל..
במהלך שנת 2015 נרצחו במדינת ישראל 17 נשים על רקע אלימות במשפחה, והיד עוד נטויה. מוכרחים לעצור את זה. בכל מחיר.
