בקצה תקופה עמוסה לעייפה בעבודה ועשייה חברתית הבנתי שאם אני לא שמה רגל על הברקס כנראה אתנגש במשהו ממש בקרוב.
את החופשה הזו גנבנו לעצמנו באופן הכי ספונטני, לא מתוכנן וחטוף, (עד כמה שקיפול 4 ילדות לאוטו, פלוס אריזה, פלוס חיפוש בגדים חמים מספיק,פלוס מציאת בייביסיטר לכלב, פלוס מילוי הדלק יכולים להיות ארגון ׳חטוף׳).
זה התחיל כשחיפשנו יום פנוי לקחת את הילדות לראות קצת שלג, אבל בארץ הזאת כדי לקבל דיווידנדים מהשלג הלאומי צריך או לגור על קצה של הר, או להגיע עם הר של כסף מהבית. אז זהו, שברגע ממש נכון הגיע הזמנה לעבור לגור על קצה של הר, לפחות לסופ״ש אחד.
אז איפה בארץ אפשר להתחכך באווירה של חורף אירופאי בלי לקחת משכנתא? הפתעה: בית ג׳אן. בצימר מעל העננים של סאלח ודליה סעד.
ביום הכי קר בשנה ארזנו תיק קטן והתחלנו לנסוע צפונה לכיוון בית ג׳אן. הבטיחו גשמים עזים אבל 15 דקות אחרי שהגענו הבנות כבר היו בבריכה המקורה. אחרי נסיעה ארוכה רצינו לדעת איפה ניתן לצאת לאכול צהריים וברוחב לב מקסים דיה פשוט הגישה לנו מגש עמוס כל טוב – פיתות דרוזיות, ירקות, עוגות, קנקן קפה שחור חם ומתוק.
הבקתות יצרו ניגוד מושלם של ׳קר בחוץ חם בפנים׳, ובחזרה מהבריכה הבנות נהנו מאמבטיה חמה בג׳קוזי המבעבע.
בערב יצאנו לארוחה דרוזית מדהימה אצל עמאל וסלמאן דבור ב׳חוויה הייחודית׳, שכבר הכרנו בעבר אבל היה תענוג לחזור עם חברים.
בשבת בבוקר התעוררתי והצצתי מהחלון. העננים איימו מרחוק להקשיב לחזאי ולהמטיר מבול על פסגת ההר, ובכל זאת החלטתי ללבוש את בגדי הריצה ולנסות את מזלי. איילי הצטרפה אליי ובגשם זלעפות נסענו פחות מ-15 דקות לאגם מונפורט, שם מצאנו פיסת שמים כחולים ועוד רצים שבאו לנשום אוויר קפוא ולחלץ עצמות.
כעבור שעה של ריצה הטיפות החלו להגיע גם לאזור האגם ואנחנו ברחנו לאוטו וחזרנו אל הצימרים, שם חיכתה לנו ארוחת בוקר טעימה ועשירה בחדר האוכל המחומם האח מבוערת, על שולחן המשקיף אל אחת מפיסות הנוף היפות בארץ.
בקיצור, חורף או קיץ, אם בא לכם תחושת חו״ל קרוב, בלי לשבור חסכון וגם המון אוכל מצוין – ווייז ידע להסביר לכם בדיוק איך להגיע.
