מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני מחלימה מפציעה. לא פציעה מהסוג ששוכבים בגללו במיטה ומקבלים מכתבים מרגשים מילדי כיתה ב׳ מבית הספר שומרון בשרון, אבל כזו שבכל זאת מעכבת אותי בהכנות למרתון תל אביב, וגרוע מעצם העיכוב עצמו, כזו ששמה אותי בפיגור משמעותי ביחס לחברי המתאמנים למרתון גם הם.
אל תבינו לא נכון, כבר הכרזתי בעבר חזור וכרוז שאני בתאדם לא תחרותית, וזה לא השתנה. הבעיה היא שבדיוק בשלב הקריטי של הריצות הארוכות (מאוד) לקראת המרתון, כל חברי הרצים כבר חלקו עם היקום את תמונות השעונים שלהם מהריצה המסכמת, והם כעת הגיעו לשלב הרגל-על-רגל, מה שאומר שאת הריצות הארוכות-ארוכות אני עומדת לרוץ לבד.
השבוע, בנסיון לעלות בחזרה על המסלול נדחסו לתכנית האימונים שלי שתי ריצות צמודות – 15 ק״מ בשישי ו-20 ק״מ בשבת. למרבה שמחתי נסענו לבלות את הסופ״ש ברמת הגולן וכל כולי לבשתי חג בידיעה שחברות טובות מחכות לרוץ איתי בשישי ושיש גם ליווי, לפחות חלקי, לשבת.
הריצה בשישי בנופי רמת הגולן היתה תענוג צרוף. עם שתי חברות מקסימות, בגדי ריצה בשלל צבעים ומוזיקה באוזניים, 15 ק״מ חלפו מהר ובנעימים כמעט כמו לפני הפציעה. אלא שלרמה יש תכניות משלה, ומלבד העובדה שביום שישי היה קר ברמות שהיו מקפיאות לפינגווינה ממוצעת את הביציות, בשבת דווקא לא הסתפקו השמים בקור מן המניין ושפעו עלינו גם רוח, שלא ייחסר, מה שביטל את תכניות הריצה לבוקר ובישר לי, אחר כבוד, שאת הריצה השניה לא רק שארוץ בערב ובמרכז, אלא שגם ארוץ אותה לבד.
אני יודעת, יש אנשים שריצה היא התרפיה שלהם, הם נהנים מהזמן שלהם עם עצמם, מהשקט, מהאפשרות לחשוב, הם מגלים תובנות חדשות בריצה, הם פותרים את כל בעיות היקום, יש שאף סוברים שאת התרופה לסרטן יימצא יום אחד רץ שנהנה לרוץ לבד במהלך אולטרה מרתון שרצים בו יחפים על קוצים. הבנתי, ריצה לבד זה נפלא. אבל לי לרוץ לבד קשה יותר מכל מרחק. וזו לא רק אני, מסתבר שזו תופעה מוכרת, אפילו כמה מחברי הטובים ביותר וזה.
לא שיש לי משהו נגדי, אני בסך הכל טיפוס נעים לבריות, יש שאפילו אוהבים אותי, כלומר שאני לא בלתי נסבלת בעליל, אבל אני חוששת שיש אי התאמה בסיסית ביני לביני.
אם קבעתי עם חברה או חבר לריצה אני יודעת שלא משנה כמה רחוק או מהר קבענו לרוץ – אני אעמוד בזה. לעומת זאת, בכל פעם שאני צריכה לצאת לריצה לבד, ובמיוחד לריצה ארוכה, מיד אני מחפשת משהו שיעסיק אותי כדי שאולי הפעם לא אבוא איתי.
זה מתחיל במחשבות – הן לא עוצרות. הבטיחו לי שאחרי כמה קילומטרים הגוף נכנס לקצב, ושאחריו גם המחשבות משתחררות – אז הן לא. אני חופרת. גם אחרי 15 ק״מ.
זה ממשיך בסידורים. היום, למשל, רצתי מכפר סבא להרצליה ובחזרה, ואי שם בפאתי הרצליה נזכרתי שצריך לסדר את המדיח, לקפל 3 מכונות כביסה ולהכין את הבית לקראת העוזרת שבאה ביום שני, והיום רק שבת, ואני בהרצליה, בריצה, כלומר ברגל, והכביסה רחוקה. וגם אין לי שום שימוש באף כלי מהמדיח בנקודת הזמן הזו.
והכי גרוע זה כשאני לא מתאפקת ומתחילה להסביר לי את כל מה שאני עושה לא בסדר – את רצה מהר מדי/ לאט מדי, את משגעת את עצמך, תפסיקי לחשוב, חבל שלא יצאת לרוץ ברוח הקשה בבוקר, אולי ככה בפעם הבאה באמת לא היית באה.
אז זהו, היום באיזושהי נקודה בחזרה מהרצליה לכפר סבא החלטתי שזה נגמר ביני. כלומר, זו לא אני, זו אני. קשה לסיים מערכת יחסים של 38 שנים רק בגלל מרתון אחד, אבל זה פשוט חייב להיגמר. זה לא עובד ביני. מעכשיו בארוכות אני רצה עם הרצאות טד במקום מוזיקה, כאלה שימלאו לי את הראש במחשבות של אחרים, שיזכירו לי שיחה עם חברים, והעיקר – שלא יתנו לי להשחיל מילה. אם ממש יבוא לי אולי אסכים שאצטרף אליי מדי פעם לריצות הקצרות.
ועוד מילה לחברים שלי – הותיקים, החדשים, הרצים, היושבים, האמיתיים והוירטואלים – אני מעריכה אתכם הרבה יותר עכשיו, באמת. אם לי היתה אפשרות כמו שיש לכם, מזמן כבר הייתי קובעת איתי ולא מגיעה.
אז אפשר המלצות על הרצאות טובות, נשמות?
בחברה טובה עם אפרת ותמר – לתמר גם יש בלוג ריצה חמוד לאללה הקליקו כדי לבקר בו.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
