אני מתה על גברים. לא יכולה לדמיין את העולם בלעדיהם. במיוחד אלה שחושבים שנשים יכולות לעשות הכל בדיוק כמוהם.
בעצם, אני עוד יותר מתה על אלה שמסבירים לי למה נשים הן היחידות שמונעות מעצמן את מה שנדמה להן שגברים, או החברה או היקום מונעים מהם. לא, רגע – הכי אני אוהבת את אלה שמטיפים לנשים על כך שפעולות לקידום נשים למעשה מעכבות אותן.
סליחה, אני לא מפוקסת היום, אבל עכשיו זה סופי: הגברים המועדפים עליי הם אלה שאירוע לנשים גורם להם לברבר על הדרת גברים. סירייסלי. אותם אני הכי אוהבת. הם כל כך מצחיקים אותי עד שלפעמים בא לי להגיד להם כמו לקופיף בקרקס ׳חחחחההההה!!! הרגתם! הדרת גברים!!!! תגידו את זה עוד פעם, זה קורע!׳ (כל זה תוך שאני מהדקת את רצפת האגן כדי שלא תצנח לי הרחם מרוב צחוק ותעורר אצלם את תחושת הקיפוח מכיוון שלהם אין רחם.)
מדי שנה מרוץ הנשים מעלה קול זעקת גברים – מה זה זה אלפי נשים במכנסיים צמודים וחולצות קצרות ממלאות את רחובות העיר? מי שמע דבר כזה? (מסתבר שכל העולם, כי יש כאלה ברחבי הגלובוס כל שנה…)
בהינף קמפיין, חלום רטוב הופך לתועבה, ו״בואו תרוצו איתנו, כמו גברים, אם יש לכן ביצים״.
אז זהו, שאמנם לחלקנו יש ביציות פלדה שלוקחות בהליכה כל זוג ביצים, ואנחנו אכן רצות איתכם, אבל מה לעשות שאנחנו לא הרוב. מבין עשרות אלפי הרצים בארץ, נשים רצות הן ממש במיעוט.
כבר כתבתי על למה יצא לי החשק מלרוץ עוד לפני שיצאו לי ציצים, וגם על כך שבמרתון תל אביב רצו מעט מדי נשים ביחס לגברים, אבל האמת היא שעבור רוב הנשים מרתון כלל לא נמצא בקשת המטרות והיעדים. נשים רבות לא מאמינות שהן יכולות לרוץ אפילו חמישה ק״מ. חלק גדול לא מאמין שהן מסוגלות לרוץ קילומטר בודד. חלק משמעותי חושב שריצה זה סיוט, או שהן לא יכולות כי הן לפני לידה, אחרי לידה או בדיוק צריכות לסיים עבודת שורשים של הילד. או במילים אחרות – אף אחד לא טרח להקנות להן את התחושה והביטחון שהן יכולות לפני שנהיה מאוחר.
לא, יקיריי, אלה לא אתם. אתם באמת פיקס, מלח הארץ, טובי בנינו שמגדלים את טובות בנותינו. בלי ציניות. אני הרי רצה בעיקר עם גברים, ולמרות הפערים הפיזיולוגיים הברורים בינינו, אני יודעת שבעבודה קשה וגם לא מעט תמיכה מצידם אני יכולה הכל. אבל הבנות שלכם, המתוקות, עם הקוקיות, אלה שאתם שולחים לבית הספר עם חיבוק גדול ושק ״את יכולה כל מה שתרצי״, מקבלות בחוץ מסר אחר לגמרי – למשל שחינוך לבריאות זה שבשבוע הבריאות בנים רצים בזמן שבנות יושבות בכיתה בשיעור ״היגיינה אישית״ (ובינינו, גם אתם יודעים מניסיונכם במירוצים שחלק לא מבוטל מהסבל היה נמנע מכולנו אם גברים מסויימים היו יושבים עם הבנות בכיתה בשיעור הזה.)
נסו לבדוק עם המתבגרות שלכם מה דעתן על שיעור חנ״ג במחזור. הן יגידו לכם שהמורה מרשה לא להתעמל בימים האלה. למה? כי למי יש כוח להתווכח עם חבילה הורמונלית ולהסביר את מה שאנחנו יודעות היום – שריצה ופעילות גופנית מפחיתות את הכאבים והעצבים של הימים האלה בחודש, כמו שמבינות מרבית הנשים הרצות בגיל יחסית מבוגר כשמשהו דוחף אותן לצאת לרוץ. אנחנו גם מבינות שיש כאלה שלא יבינו את זה לעולם, כי במשך שנים כל כך הרחיקו אותן מהאזור הזה, שמה להן ולריצה בכלל.
לפני יומיים שלח לי מישהו תמונה של קתרין שוויצר, מי שבשנת 1967 הסתננה למרתון בוסטון עם המספר 261 על החזה ורצה למרות האיסור על השתתפות נשים במרתון. בסך הכל 50 שנה חלפו מאז. באופן רשמי נשים רצות מרתון פחות מכך, רק משנת 1972. כך שלהגיד שנשים יכולות כמו גברים וזה תלוי רק בהן, זה קצת כמו להגיד לשחורי עור שכדי להפסיק לחוות אפליה הם פשוט צריכים להתחיל להרגיש ולהתנהג כמו לבנים. קאפיש?
בעבור אלה, לא יקרה כלום, אם יום אחד בשנה ספונסר גדול (ובעל אינטרס ככל שיהיה) יסגור את הטיילת ויאפשר לאלפי נשים, חלקן בפעם הראשונה, לעשות צעד ראשון בדרך לרכישת התחושה שהן יכולות – בלי השוואה לגברים, בלי תחושת התחרות שרצים אוהבים ושאופיינית למרוצים המעורבים – נטו הפנינג שמוציא נשים לרוץ. ומה גברים יכולים לעשות ביום הזה, במיוחד אם הם רוצים שהמרוץ הזה יתבטל במהרה בימינו? לעמוד ולהריע בשער הזינוק, לרוץ ולעודד לאורך הקווים, לחכות בשער הסיום ולצעוק לכל אישה שלא בטוחה בזה – שהיא יכולה, שהיא עושה את זה, שהם שותפים לשינוי שהיה צריך לקרות מזמן – ושתבוא למרוצים מעורבים כי יש לה מקום שם.
ואם כבר שאלתם, מה נשים באמת רצות?
1. לצאת מהבית ולחזור כשהילדים כבר מקולחים וישנים
2. להתאמץ, להזיע ושהשיער ישאר מסודר כמו כשיצאו מהבית, ושימציאו מסקרה לא נמרחת שבאמת לא נמרחת
3. שהתחת ייראה נפלא בטייץ, אבל שלא יגידו להן כלום על איך שהתחת שלהן נראה בטייץ- לא לטוב ולא לרע
4. שלא יוותרו להן כי הן נשים, אבל שיישמר הסטטוס קוו בעניין פתיחת סתימות בכיור
5. שהאבולוציה תמציא דרך שגם הן יוכלו להשתין כל חצי ק״מ במרוץ בלי לפגוע אנושות בתוצאה
6. לחוש הצפת אנדורפינים בלי להזדקק לאפידורל בשביל רגע האושר
7. לעוף על עצמן בלי בושה וללכוד את הרגע בסלפי סופני
8. להוות השראה לנשים אחרות ולילדים שלהן, ושבאמאשלכם – תפסיקו להשתמש במילה השראה
9. לכבוש יעדים חדשים – בריצה, בחיים, בקריירה – ולהראות מה זה למורה שאמרה להן שלא יצא מהן כלום
10. שתבינו שזה לא שלפמיניסטיות אין חוש הומור, הוא פשוט מופנם
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
