רצות ורצים יקרים, השמרו לנפשותיכם ושמרו היטב על הרגליים שלכם, פן תקבלו ביס בדיוק בין ההאמסטרינג השרירי לגלוטאוס העסיסי!
אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. הרי אנחנו הרצים מאוד חשוב לנו כל העניין הזה של ברזל, והמוגלובין עם הסיפור של המוניות ספיישל של החמצן לשרירים והמאגרים וכל השיט הזה – לא בשביל הבריאות חלילה, פשוט כדי לרוץ טוב יותר. והרי ידוע שאין כמו בשר כדי להעלות את רמות הברזל בדם. מה שבטח לא ידעתם זה שבשר אדם הוא המומלץ ביותר.
אה, זה לא נכון? אז מה זה התופעה המוזרה הזאת שרצים אוכלים אחד את השני בעונת המרוצים? רגע, זה לא בשביל ברזל? זה סתם לאגו? לא, הרגתם אותי עכשיו!
חבר שאל אותי ״איך הגעת לכותרת המטורללת הזאת?״ ואני עניתי שזה קל, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אז יושבת לה נשמה עם דפיקה בשאסי על הכורסה, כלומר בטטה, צמחונית לגמרי, ורואה את כל הבלגאן הזה מתרחש לנגד עיניה; הנה הרצים לטבריה מספרים על הטייפר, הנה הם מכינים בהתרגשות את הציוד, עושים לפני סלפי עם ג׳ל, ואחרי סלפי עם בנגיי, וגם זה אחרי חודשים שהקבוצות הומות פוסטים על אימונים טובים יותר וטובים פחות וצילומים של שעונים והשוואות תכניות וקצבים, ויש את ההם שמחפשים שותף למסכמת רגועה בקצב קל – 3:50, ויש כאלה שנופלים בדרך כי מי כמוני יודעת שלפעמים ׳קשה באימונים, גימלים בקרב׳, ויש את אלה שמגיעים לטייפר בשיא של השיאים של כל הזמנים שלהם בכושר מטורף במטרה לסיים את טבריה בסאב חמש – ואז, עם כל ההתרגשות הזאת, תמיד יקומו אלה שידפקו להם ביס ברגל.
״חפרו על טבריה, מי עוד רוצה לכתוב על טבריה, יצאו כבר טבריה, מתי נגמר טבריה?״ ואני, לא שחסרים לי ציניות או חצי רעל בתיק של השלוקר, אבל קניבליזם אני לא מבינה. הרי בשביל מה יש את קבוצות הריצה בפייס אם לא כדי לחלוק ולעוף על עצמנו או לקטר או לחפש תמיכה במקום לאכול את הראשים לא.נשים שלנו בבית?
למה, מי שירוצו בתל אביב לא יחפרו? אלא שעושים אולטרה באלפים הפולנים לא עפים על עצמם פה עם תמונות וסיפורים מכאן ועד לודז׳? אלה שרצים היום מרתון תשיעי לא צילמו פעם שעונים? החפרת וגם נשכת?!
וואלה, אין חדש תחת השמש (חוץ מהעובדה שהתחת נראה הרבה יותר טוב כשמתכוננים לטבריה, אבל זה ממש סוטה מהעניין) – מזג האוויר בטבריה נשאר אותו דבר כמו בשנה שעברה, בירושלים לא יחליפו את האבן הירושלמית בשפריץ כך שהתמונות יראו בול כמו לפני 3 שנים, ובכל זאת – אנחנו מגיעים למרוצים. מתאמנים, מתכוננים, משתתפים, מתחרים, מצליחים, נכשלים, עפים, מקטרים ומצטלמים עם מדליה מפלסטיק בין השיניים.
יש כאן נשים שמכוונות להצליח לרוץ לראשונה 4 ק״מ במרוץ הנשים, יש א.נשים שיעשו השנה אולטרה ראשון במדבר לים, יש כאלה שירוצו לראשונה 10 ק״מ בתל אביב, גברים שרק התחילו לרוץ ו-3 ק״מ נראים להם כמו הר איתן, ומי מהם בכלל יגיד מילה אם על המרתוניסטים קופצים פה ככה?
חסר לכם ברזל, נשמות טהורות? זה באמת לא בריא. קחו סטייק טוב, תנו קפיצה לירקן ותבקשו סלק טרי ואל תפסיקו לאכול עד שתשתינו בסגול, אבל שחררו את הרגל של זה שהעלה עכשיו פוסט הלל לטבריה. שחררו, נו!
קשה לכם לספוג את גלי ההתרגשות של הרצים? חפשו למעלה כפתור שכתוב עליו ׳צא מהקבוצה׳. אבל רגע, איפה תעלו סלפי עם ג׳ל לפני המרוץ הבא שלכם? שיט, לא מתאים.
חניבעל לקטר מקליד…
״ערב טוב טבריה! בהצלחה למתכוננים לתל אביב! אלופים אתםן!!!״
* הפוסט מוקדש באהבה גדולה לחוה ודנה, מרתוניסטיות חדשות, גיבורות טבריה ואלופות ללא הגבלה גיאוגרפית.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
