עדכון 24.05.2018 – בצער רב התקבלה היום ההודעה על פטירתו של שי ראשוני, לאחר שנים של מאבק במחלת ה ALS ופעילות עניפה למציאת המרפא עבור כל המתמודדים עמה. יהי זכרו ברוך
יום לפני מרתון ת״א, המרתון הראשון שלי, הזכרתי לעצמי שאחרי שהכל ייגמר יגיע הבלוז. הוא הפתיע אותי בחצי המרתון הראשון שלי, ולכן לא הנחתי לו להפתיע אותי הפעם. ידעתי שהתרגשות יתר יכולה להזיק לי במרוץ, וכדי להמנע ממנה, במהלך היממה שקדמה למרתון עסקתי בהורדת סף ההתרגשות. פיניתי שלושה חלונות זמן למדיטציה מרגיעה, להפחתת ציפיות, לגיבוש התמונה שלי בשער הסיום בחיוך גדול, לא משנה מה יגיד השעון שמעל הראש שלי.
והנה, יומיים אחרי, הבלוז הגיע. קטן, בלתי מזיק, אבל הוא כאן, וזה זמן טוב לתת לו מקום, אז את חוויית המרתון שלי אני עדיין לא בשלה לספר, אבל אין זמן טוב מזה לספר על המרתון של שי ראשוני.
ביום שישי, כשיצאתי מוקדם בבוקר מתחנת הרכבת לכיוון מתחם המרוץ, ראיתי את החבורה בחולצות הלבנות שהתקבצה סביב כסא הגלגלים, הרבה לפני שהוזנק המרתון. מכיוון שעסקתי בהפחתת סף ההתרגשות לקחתי נשימה עמוקה, הפניתי מבט לצד השני, והמשכתי ללכת לכיוון הגשר. מחקתי מהר את המראה מראשי וחזרתי להתמקד בתנועות הרגליים שלי, במנטרה שנועדה לעזור לי ברגעים הקשים שעוד צפויים, בתמונה שלי חוצה את שער הסיום.
לובשי החולצות הלבנות היו הצוות המדהים ששי ראשוני אסף סביבו, צוות Life is good, אסופת אנשים שהחליטה לשים את כל כולה במרוץ הזה כדי להוביל איש ברזל, מרתוניסט על, חולה ALS המשותק בכל גופו, אל מעבר לשער הסיום של מרתון תל אביב, ולהראות איך עושים את הבלתי אפשרי. הם הראו לעצמם, הם הראו לנו וחשוב מכל – הם הראו לחולים אחרים שאפשר וכדאי לצאת אל העולם, אל השמש, אל האתגרים, בעזרת האנשים שסביבם, שאוהבים אותם ומאמינים בהם, כי החיים טובים.
פעמיים לאורך המרתון הרגשתי קושי גדול, כמעט האמנתי שאין לי את מה שנדרש כדי להמשיך, שזה בלתי אפשרי לי. הקושי, החום, ההתרגשות, לא יודעת מה, אולי סתם היום שהיה, אבל בכל אחת מהפעמים האלה החזרתי אליי את התמונה שמיהרתי למחוק בבוקר – הצוות שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, וידעתי שלי אין את הפריבילגיה להתבכיין על ארבע ראשי דואב, ושמרתון זו ריצה של הראש יותר משהיא ריצה של הגוף.
״בלתי אפשרי היא לא עובדה, אלא גישה ״ (שי ראשוני)
כמה מובן מאליו עבורנו הכאב, כמה קל לנו להכנע לקושי, כמה אפשרי להישבר היום כשבכל מחר שיבוא נוכל לקום ולעשות את זה שוב. איזה חיים טובים יש לנו, שאנחנו יכולים לקום בכל שבת בבוקר לפני התרנגולים ולגמוע קילומטרים עד שהשמש עולה, להירשם למרתון ברלין לפני ששמנו את הרגל על קו הזינוק בתל אביב, לעשות ככל שעולה על רוחנו. אבל מי באמת יודע מה יהיה מחר? מי יודע איך מרגישה נשמה של רץ שכלואה בגוף משותק?
כשהגעתי לקו הסיום, אחרי מנוחה טובה, התאוששות קצרה וחגיגה עם החברים, כמו שהגיע לנו, ראיתי את שי וחבורתו בפינה באוהל המרתוניסטים. הם היו בהיי. רציתי לגשת אליו, להגיד שהוא אדיר, יוצא דופן, השראה, שהעולם זכה שיש אנשים כמוהו, שהוא זכה שהצליח לקבץ סביבו אנשים כמוהם, אבל לא העזתי. זה היה הרגע שלהם, רגע הניצחון שלהם לחגוג ביחד. אחרי הכל, הם עשו את זה. שי ראשוני וצוות Life is good ניצחו את הקושי ואת הבלתי אפשרי, ויותר מכל אחד אחר הם ניצחו את מרתון תל אביב.
שי ראשוני, שלא נותן לשום דבר לעצור אותו, מוציא לאור ספר ריצה, וכבר מספרים עליו שכמו כל דבר שראשוני עושה הוא שווה במיוחד. הספר יוצא בעזרת מימון המון, וכל הכנסותיו יתרמו לעמותה של ראשוני שמטרתה להאיץ את חקר מחלת ה ALS.
כאן למטה תוכלו לצפות בדני דויטש, אחד מהמלאכים, שצילם את רגעי הסיום של המרתון של ראשוני והצוות שלו. אני בכיתי גם בצפייה שלישית.
Life is good נשמות, תהיו גם אתם טובים ובואו לתמוך בפרויקט החשוב הזה.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
