גירושין נוסח שנות האלפיים הם כבר ממש לא מה שהיה פעם. יחד עם זאת, הם קורים במעגלים משפחתיים שלא כולם תוצרת אותו השנתון… מה שכבר עלול לסבך את העניין, אבל לא אמור לשנות אותו.
במסגרת עבודתי אני כותבת לבלוג גישור גירושין, אירוני משהו, בהתחשב בנסיבות, אבל אם לומר את האמת, זה מרגיש לי כמו חצי שליחות – להביא את הבשורה שאפשר אחרת, שמגיע לנו לבחור ולשנות גם אם זה באמצע החיים, ושלא מתים מזה. אפילו לא הילדים. 
במשפחה שלי, איך לומר, אני טיפ-טיפה חריגה בנוף. בעוד שכולם סביבי מכורים למסגרות, נשענים על הפנסיה, על מקום העבודה הקבוע, על לימודים, תעודות, נישואין וילדים – יכולתי בקלות להיחשב לכבשה השחורה (אילולא הייתי דווקא הבת הבלונדינית של הורי…)
אני כמעט יכולה להבין אותם, במבט לאחור על הדרך בה זיגזגתי את מסלול חיי עד הלום, כנגד כל הציפיות על כל צעד ושעל- החל מהחתונה בגיל 21, הבחירה להירשם ללימודי עיצוב, דרך ההחלטה לנטוש אותם לפני קבלת התעודה (רחמנא ליצלן), ההתפטרות ממקום העבודה האחרון, הקמת עסק עצמאי בגיל 22 (דקה אחרי הלידה הראשונה), סגירתו לאחר הלידה השנייה, גירושין לאחר הלידה השלישית, ולקינוח הקמת זוגיות ועסק חדש ומצליח.
כבר אמרתי – חריגה בנוף המשפחתי.
כשהודעתי שאני מתגרשת מבעלי זה 9 שנים ואביהן של שלוש בנותיי, מיותר לציין שנשמעה צפירה עולה ויורדת בגזרה המשפחתית. שאלות קיומיות צפו ועלו – מה עם פרנסה? איך תסתדרי? מה עם הבנות? מי ייקח אותך? ועוד ועוד מראיית השחורות– הכל סביב ורחוק ככל שניתן מהשאלה האחת החשובה – שאלת החיים שלי.
השבוע, בביקור אצל סבתא אורה שלי, שכבר שלוש שנים מנסה להבין אותי (בהצלחה גדולה משל הרוב, גם ממרום 77 שנותיה ושייכותה לדור עם הגרוש והחור) היא הגישה לי את מוסף ידיעות אחרונות, פתוח בדיוק במקום בו שוטחת נועה רבן-קנולר את סיפור גירושיה מבעלה זה כ- 10 שנים ואבי ילדה.
“יש כאן מישהי שמאוד מזכירה אותך” אמרה לי, ובקריאה מהירה הבנתי שהיא באמת מנסה להבין אותי, ואפילו עושה סימנים של מצליחה.
היום, ארבע שנים אחרי שגמלה בלבי ההחלטה, 3 שנים אחרי שהלכתי איתה, שנתיים במעגל משפחתי חדש ורגע לפני הורות ראשונה בפעם השניה, פתאום מתחילים לצוץ סביבי סימנים של הכרה בנורמליות של המצב- לאחרונה יוצא לי, יותר ויותר, להיחשף לסיפורים דומים, מקרוב ומרחוק, ולהפתעתי נראה שברובם דווקא הנשים היו המנוע לפירוק הסיפור, כאילו כל הסיפור שסחבתי על הגב במשך קרוב לעשור של נישואין כמעט בטעות, הוא לא רק הסיפור שלי, לא רק הטעות שלי.
אולי זה בגלל שעוד גידלו אותנו בני דור ה”צריך” וה”ככה עושים כולם”, אולי כי לימדו אותנו לחיות חלומות של אחרים, ואולי פשוט כי היה לנו נוח. אבל נוח ככל שיהיה, אני לא בטוחה שבעלי לשעבר, שהוא אדם טוב ואינטליגנטי, ראוי לחיות את חייו משל היה כורסא. אני גם די משוכנעת שיש בכך משום עוול (לישתבח שמו או לאחרון הקופים שממש התאמץ להשתפר כדי שיצא ממנו בנאדם בסוף) אילו הייתי מסתפקת בלהעביר את כל ימי בנוחות על אותה כורסא.
וזה לא רק גירושין. כי בצעד מאוד לא קל פסעתי על מדרגות הרבנות בידיעה שאנחנו עושים דבר נכון, שצריך לשנות ושמגיע לנו יותר. שאני יכולה יותר. ואני חיה עדיין באמונה פנימית שכל תחום בחיי שזקוק לשינוי אשנה גם בעתיד, בידיעה מראש שלא יבינו אותי בהתחלה. נדמה לי שכך אנחנו מעוצבים להיות.
“רק מזל” אמרה לי סבתא, “שמישהו לקח אותך עם שלוש בנות”.
נמנעתי מלהסביר לה, לסבתא שלי החכמה, שעם כל הערכתי לזה שלקח אותי, את המזל אני דווקא מביאה לי בעצמי, כמו כולנו, בבחירות שאני עושה…
