תכלס, הנה בא החג של החגים, ומי מאיתנו לא עשה חישובי חג-ריצה?
למשל, הקייטנה יצאה לרוץ השבוע בשישי במקום בשבת, ועוד קבוצות רבות יצאו ל״ריצת חמץ״ שזה אומר שבסיום יש בייגלה ובירה, שזה בעצם כמו כל שבוע.
הג׳לים הוגעלו, אבל גם זה לא חדש, כי הם מגעילים כל השנה.
וגפילטעפיש שבדרך כלל נמדד לפי קלוריות ליחידה עובר שדרוג לסופר פוד בזכות מדד החלבון ביחידה. נו, כל אחד ומה שעושה לו טוב.
בקיצור, פסח דווקא טוב לרצים.
ובכל זאת, הנה עשר המכות של הרצים:
פציעות.
זהו בעצם.
בשבועות האחרונים אני מנסה לחזור לרוץ אחרי הפציעה, ואיך להגיד בעדינות? לא הולך. לא שמצופה שילך, כי בכל זאת באתי לרוץ, אבל קשה. זה לא פשוט הסיפור הזה שבעקרון אמור להיות רגל ימין, רגל שמאל, רגל ימין וכו׳. כלומר, אין פה אפילו משהו לשנן או לזכור, פשוט רגל אחרי רגל, ובכל זאת תקוע.
5 ק״מ קשה. 7 ק״מ עינוי. 8 ק״מ היום – מוות. עד עכשיו כואב לי בריאות.
בגלל שידעתי שככה יהיה, לריצה של היום הזמנתי את צפריר בשן, כי כבר מלא זמן אנחנו אומרים שנקבע לרוץ ביחד והוא, כידוע, לא רץ כבר איזה זמן לא מבוטל. כדי לוודא שזה יקרה אפילו הפעלתי את הקונץ של הקוקוס שהוא פיתוי שאין לעמוד בפניו, כי חשבתי לעצמי שאם כבר לסבול אז למה לא בחברת מישהו שאני יודעת בוודאות שיסבול לפחות כמוני אם לא יותר, ושגם יודע להפוך כל אימון גיהנום לפיוט כתוב למשעי? (תקראו כאן, ככל שסובל לו יותר זה מצחיק יותר)
קיצר, אנחנו רצים ושמונה ק״מ נראים כמו נצח, וסביבנו משוגעים שמסכמים למרתונים ואולטרות וכל מיני דברים כאלה שפייסבוק מספר לי שפעם עשיתי אבל בגוף לא נשאר לי שמץ זכרון איך זה קרה. ואנשים קלילים כאלה מדלגים מסביבנו ופתאום אני מגלה שאם פעם חשבתי שנחמד לרוץ עם עוד מישהו אז זה כלום לעומת זה שנורא נחמד לקלל עם עוד מישהו, כי לבד זה מרגיש תמיד קצת קטנוני ולא מוסרי. ועל דבר אחד אני ממש שמחה בריצה הזאת: שצדקתי. הוא באמת סבל לפחות כמוני. היה שווה לחכות את כל הזמן הזה.
ואז אודליה הכירה לי את משה שמתכונן למדבר לים, ולרגע עלה לי מן זכרון כזה על הפעם ההיא שרצתי שם יובל קילומטרים ושוב התחשק לי נורא. מפה לשם צחקנו על זה שאני כבר בשמונה, אז נשאר רק עוד 42, וכשנגמר הצחוק שכמעט הפך לבכי רק מהמחשבה, אודליה אמרה שאולי אני אתפלא אבל יהיו השנה מירוצים שלא אשתתף בהם והם יעבדו למרות זאת. מחשבה נוראית. אבל אני חזרתי לשפיות ואני לא צריכה את כל המרוצים והקילומטרים האלה, אני תנו לי רק להצליח לרוץ שוב עשרה ק״מ ודייני. בעצם
אילו נתן לנו לרוץ שוב 80 ק״מ בשבוע – דיינו
ואילו לא נתן לנו לרוץ שוב 80 ק״מ בשבוע, אבל נתן לנו לרוץ כמה שיוצא בכיף בלי לסבול – דיינו
ואילו לא נתן לנו לרוץ בלי לסבול כי מה הטעם ועל מה נכתוב, אבל לפחות שנרוץ קצב 4:30 קליל – דיינו
ואילו לא נתן לנו לרוץ קצב 4:30 קליל כי לא נולדנו אתיופים, אבל יחסום את הפייסבוק של אלה שכן – דיינו
ואילו לא חסם את הפייס של אלה שרצים 4:30 קליל כי לייק איז מאני, אבל ביטל אימוני עליות – דיינו
ואילו לא ביטל אימוני עליות כי כתוב בתורה שזה מחזק, אבל נתן לנו אחלה סלפי מאושרת-שרצתי על פסגה של הר – דיינו
ואילו לא יצא משהו הסלפי כי היינו בול מול השמש, אבל מחכה בירה קרה בקצה הריצה – דיינו
אבל בירה זה חמץ, אז כנראה אין מצב – אז אילו עשה שלעולם אף אחד לא יגיד יותר מרתון של עשר ק״מ – דיינו.
זהו! זה האחד! באמת אין לי יותר דרישות, אם הוא יצליח לעשות את זה סימן שבאמת יש אלוהים וכל המרבה לספר בריצות, פציעות ושאר מכות מצרים הרי זה משובח. רק אל תגידו מרתון של עשר ק״מ.
רוצו חברים, כמה שיותר אבל בכיף, שלא יחמיץ לכם.
חג שמח!
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
