אני נוסעת לאימון וברקע שירי עצב ישראלים סוחטים לי את בלוטות הרגש דרך העיניים ומוציאים לי את החשק מהרגליים.
נכון שיום השואה מאחורינו, אבל לכל יום שואה יש מוצאי יום השואה. לא, נשמות, זו לא בדיחת שואה, אני פחות מחובבי הז׳אנר, (למרות שלמי לא התפלק אחרי איזו ריצה בגבעות טיז אל נאבי ש״היתה ריצה שואה?״) אבל ככה זה אצלנו כל שנה בעונה הזו – רק עוברים בור עצב אחד וכבר מרגישים מרחוק את ההוא שבא אחריו, פעור ופועם ופוצע.
ככה אנחנו – צוחקים וציניים כל השנה, אבל בשבוע הזה של בין זכר הנספים לספירת הנופלים אנחנו פקעות של צער וכאב שקשה להתיר.
ברבע לאימון כבר חשבתי לוותר. השירים ברדיו החניקו לי את הגרון ומי יכול לרוץ עם גוש שמקשה על הנשימה ככה? ובכלל, מי זה רץ במוצאי יום השואה, כשבקושי יצאו שלושה כוכבים להבטיח שהיום הזה נגמר?
מסתבר שהרבה מאוד אנשים.
כשהגעתי, בניגוד לצו ליבי שהורה לי ״אחורה פנה״, לא היתה אפילו חנייה אחת באזור. קבוצות רבות רצו, וגם לי לקח פחות מחמש דקות להיזכר למה בכל זאת הגעתי למרות הכל.
הריצה משחררת. נו, כבר אמרנו שבלי בדיחות שואה היום. אבל זה מה שהיא עושה באמת.
הריצה משחררת את הראש והמחשבות, היא משחררת את הגוף והנשימה שמתכווצת, היא משחררת את מועקות הלב ומנקזת את בריכות הצער. ובגלל שאלה שאינם רצים במילא מסתכלים עלינו כמו על מזוכיסטים שנהנים מהסבל, הרי שהיא גם לגיטימית בימי זיכרון ואבל לאומי, כי אין שום סכנה שמישהו יאשים אותנו שאנחנו עוסקים בפעילות של עינוג הגוף או הנפש.
לפעמים אני מרגישה שריצה יודעת להפוך כאב לכוח, שכעס מתמוסס והופך לסליחה כשאני רצה, וייאוש מותמר לתחושת הישג. לפעמים אני יכולה להישבע שאני מזיעה דמעות, עד שבלוטות העצב נסחטות ומתרוקנות ככה שלא נשארת אף טיפה והריק שואב לתוכו שמחה חדשה. ואלה לא רק האנדורפינים, זה החופש. השחרור. חוסר הגבולות וההיעדר הכבלים.
בין פסח לימי הזיכרון מזכירים לנו כמה שבני אדם יכולים להיות אכזריים, כמה שהחופש הוא לא דבר מובן מאליו בעולם שמנוהל ע״י בני אדם, כמה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, או במילים אחרות ש-״איזה אחלה עולם״ זה שיר שנכתב במקור ע״י מחולל הקלישאות של יאיר לפיד.
מכירים את זה שאחרי שמישהו רץ מרתון הוא אומר על כל דבר ״כשרצתי את מרתון תל אביב…״ ומביא דוגמה שלא קשורה לחיים, אבל אתם, הרצים, מבינים אותו בכל זאת? אז כשרצתי את מרתון תל אביב, הסתכלתי על המון האנשים סביבי, במיוחד על אלה שלא הכרתי, והם נראו לי נחמדים מהממוצע. על חלקם יכולתי לראות את המסע והדרך המפרכת שעשו כדי לעמוד על קו הזינוק ולחצות את קו הסיום. על פני האחרים יכולתי לראות שהם מתרגשים עבורנו ׳החדשים׳. כשרצתי יכולתי להרגיש את האחווה, את האכפתיות של הרצים, את הטוב שנמהל באגלי הזיעה שנטפו מהם בחום של תל אביב.
כבר הרבה זמן שאני תוהה ביני לבין עצמי אם העובדה שבחבורות הרצים אני מוצאת אנשים יותר טובים אומרת שאנשים טובים רצים יותר, או שהריצה מוציאה מאנשים את הטוב שבהם. מכיוון שאני מכירה אותי, ויודעת טוב מאוד איזו נשמה קטנה אני כשאני לא רצה, אני צריכה להניח שאופציה ב׳ היא הנכונה.
ואולי זו בעצמה סיבה טובה לרוץ דווקא בימים שבהם נראה שאין שום דבר נכון לעשות או להגיד, שהעולם גדול עלינו עם כל הכאב הזה שהוא מעמיס על הכתפיים הצרות שלנו, (כי אצלנו הרגליים זה מה שמתרחב), אולי בימים האלה אנחנו צריכים לרוץ כדי להגדיל את הטוב שבכל אחד מאיתנו, למלא את מאגרי התקווה ולהזכיר לעצמנו שכל עוד שהרגליים שלנו יכולות לעקוב זו אחר זו ולקחת אותנו הרחק ובחזרה אין שום דבר שיגזול מאיתנו את החופש. ואולי פעם נצליח להזכיר גם לאנושות, שכבר שנים רבות מדי עושה רע, שבני אדם יודעים להפוך תסכול וצער לזהב ולא רק לפצצות. מי יודע, אולי יום אחד אנשים יביאו שלום ושקט דרך הרגליים? ועד אז, בעיקר בגלל שאני לא יודעת מה לעשות חוץ מזה, אני אשתדל להזכיר לפחות לעצמי שאין יום שלא יאה לרוץ בו, כי כל יום הוא יום טוב להרבות בו את הטוב.
אם בא לכם לפרוק קצת צער ולהביא קצת אור אתם מוזמנים להירשם למרוץ ״רצים לזכרם״ שיתקיים בכל רחבי הארץ בשעות התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אני אצא לרוץ לזכר קובי איכלבום ורותם שני. ותודה לפזים האלופים שסיפרו לי על המרוץ הזה.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
