היא: ״ מה נראה לך שאת עושה? תיכף תהיי חולה. ככה לצאת מהבית, ובקושי 10 מעלות בחוץ. נו, בסדר- 14. אבל מרגיש כמו 7. מי זה משוגע לצאת ככה לרוץ עכשיו בקור הזה? ולאן את ממהרת שדווקא דחוף לך בריצה?
את רואה שאת מתנשפת? ומה חשבת, שאם שנתיים לא זזת ובעוד 100 מטר את מגיעה לגיל 37 אז יבוא בקלות? לא! זה לא קל. ולמה את לא מקשיבה כשאומרים לך לנשום מהאף? הרי זה ככה אמר המאמן, נכון? לנשום מהאף! אז הנה, את רצה עכשיו ועוד רגע תצא לך ריאה מהנחיר, כי את פתאום דחוף לך לרוץ.
תסתכלי טוב מה זה פה מגיע לפנייך- עליה. כן, כן, וחשבת שעליה זה קל? אולי עם הילדות, והמחאות והדברים שלך את יכולה לרוץ על הכל בקלות, אבל פה – פה יש תאומים, וארבע ראשי, ולורדוזה, והם גם יש להם דבר או שניים להגיד לך על העליה הזו. ״
אני לא יודעת מי זו האישה הזו שרצה לידי ומנסה לייאש אותי, אבל אני יודעת שהיא מבקרת לעתים קרובות, ולא פעם גם צודקת. אבל זה שהיא צודקת זו ממש לא סיבה להקשיב לה.
רגע לפני יומולדת 37 החלטתי שאני רוצה לחזור לרוץ. וכשאני מחליטה משהו אני בדרך כלל גם עושה. אז מה אם לא קל? אז מה אם קר בחוץ? אז מה אם בתחילת ההקפה השנייה הירכיים שלי מרגישות כמו משקולת 100 טון בטון?
הרי אני לא המצאתי את זה, בכל מקום שבו אנחנו מקבלים החלטה יקומו עלינו כל התירוצים האפשריים, ינסו לשבור אותנו ולהראות למה אי אפשר. איך אומרים? זה כבר המובן מאליו. עכשיו בואו נראה איך כן מצליחים.
אני: ״גיברת, את מוכנה להיות קצת יותר בשקט? בכל זאת, אני רצה פה, ויש איזה 14 מעלות בחוץ, ומרגיש גג כמו 7. ואני גם לא יכולה לדבר כי המאמן אמר לנשום מהאף, וזה לא קל כמו שזה נשמע, אבל גם לא בלתי אפשרי. אחרי איזה חצי קילומטר זה כבר די זורם.
אני יודעת שזה לא פשוט לך, אבל מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם. אז בואי נתאמץ בשביל זה, מה אכפת לך? מקסימום נצליח. את יודעת מה? מקסימום את תחכי לי רגע כאן, תמשיכי לקטר ואני אמשיך להתאמץ ואאסוף אותך כשנסיים את האימון. אל תדאגי, לא אשאיר אותך לבד בחוץ, ככה שגם באימון הבא תוכלי לבוא ולנסות לייאש אותי, ומקסימום – גם אז אצליח. רק תביאי איתך מעיל, טוב? למה שאם לא זזים קר בחוץ משהו נורא. שלא תתפסי לי משהו.״
