המחלקה לשיקום תעסוקתי

אל תבינו לא נכון, תעסוקה יש לי די והותר, אולי יותר מדי, ועכשיו הזמן להשתקם מעומס היתר. צעד ראשון בדרך לאיזון

״הי איתן״ פתחתי את הצ׳אט בקלילות, ״אז למתי אנחנו קובעים?״

דבר אחד כבר הייתי צריכה ללמוד על עצמי מזמן – כשאני אומרת לעצמי שמשהו שאני מתכננת לעשות הוא רק עוד דבר פצפון ואני מתקתקת אותו בקטנה – פה אני צריכה להתחיל לחשוד.

הטון הקליל והאגבי שבו פתחתי את השיחה עם איתן עזריה, מי שעתיד להיות המאמן המנטלי שלי, ושאימן כבר גדולים ושובבים ממני, היה הסימן הראשון לכך שאני עומדת להכנס לתהליך משמעותי, שכל קשר בינו לבין ׳בקטנה׳ מקרי בהחלט, מה שכמובן לא העלה בי שום הרהור או מחשבה שאצטרך גם לוותר על משהו כדי להכניס עוד פגישה ללו״ז העמוס גם כך.כדור חדש: כשלא רצה, שוחה

׳אז מה את רוצה, בעצם?׳ זו בערך השורה התחתונה של השאלון שקיבלתי מאיתן והתבקשתי לענות עליו.

מממ… שאלה טובה. מהבריאות אני מרוצה, מהעסק אני מרוצה, המשפחה שלי אחלה-בחלה, בריצה אני כוכבת עולה, הילדות שלי כמו מהסרטים, הזוגיות דבש, יש רק את העניין הזה שאני טיפה עייפה, אבל שטויות –  אם איתן כוכב עליון יוכל רק למתוח לי את היממה על פני עוד שעתיים, גג שלוש, אני מסודרת.

מרוצה וטובת לב שלחתי אליו את השאלון תחת אזהרה ברורה – תשמע נשמה, אני אישה מעצבנת. אני מרוצה באופן כללי מהכל, אני מודעת לעצמי, אני חושבת שאני גם יודעת הכל, כולל איפה החולשות והטעויות שלי, ולנסות להפוך אותי ליותר מרוצה יהיה בגדר משימה בלתי אפשרית, ויהיה לי חבל לקלקל לך את רצף ההצלחות.

אין לי מושג איך הא לא התעייף ממני עוד לפני הפגישה הראשונה. ׳חכי, את עוד תביני׳ הוא הבטיח. ואני, מהנהנת בראשי, חייכתי כלפי חוץ ובפנים חשבתי לי ׳אני הרי כבר מבינה׳, כי ככה זה כשיודעים הכל.

מקץ חצי שעה של שיחת חולין צללנו את לב הדברים – אל מה שמתחת למעטה הוונדר וומן, אל מחוזות ה׳כן, אבל׳, וכל זאת בלי להתקל באלרגיה שלי לפסיכולוגיה בכלל ופסיכולוגיה בגרוש בפרט. ועוד אנחנו יושבים ושותים תה לימון ודבש ומקשקשים על מה שאני כבר הרי יודעת – שאני רוצה קצת יותר לנוח, לבלות יותר זמן עם הילדות, להצליח להיות איתן בלי להרגיש שאני מפספסת משהו, בלי לחשוש שהעולם יעצור מלכת אם לא אענה לוואטסאפ – ופתאום האבק מתחיל להתנער לו, אבנים נחשפות מתחת לשכבה העבה וברור שמתחת להן מסתתרת תיבת האוצר.

 טו מייק א לונג סטורי שורט, כמו שאיתן אוהב לומר, מה אתם יודעים, יש לי תיבה. ולא צריך לפרוץ אותה כדי להגיע לאוצר, כי היא לא נעולה. רק צריך להרים את המכסה. הבעיה הגדולה היא להסכים לקחת את מה שסגרתי בתוכה – כל מה שחוסם אותי מלהניח את שלל עיסוקי, מלפנות את עצמי למה שחשוב לי באמת, מלאפשר לעצמי לנוח – ואז להיזכר שיש חיים חשובים ויקרים מעבר למופע הג׳אגלינג-מולטי-טאסקינג שאני מנהלת בחיי ורק ממשיכה להוסיף אליו עוד ועוד כדורים.

ואז, ברגע אחד, במשפט או שניים, נוצרה ההסכמה הזו, והרגשתי צלילות שבאה כשנפתחת הזדמנות חדשה.
פתאום יכולתי להניח את כדורי הג׳אגלינג הדימיוניים בתוך סל דמיוני, ואפילו לרגע לא חששתי שהם יפלו. ופתאום הידיים והראש שלי היו פנויים, והצלחתי למלא את הריאות באוויר ממש עד הקצה, כמו שמזמן לא התמלאו. ויכולתי לראות תמונה בהירה של חיים מאוזנים, הגיוניים, מלאי ערך ועשייה, שלמים – בדיוק כמו שאני רוצה לעצמי, ושמסתבר שיש לי כל מה שצריך כדי שאקבל כאלה.

אז נכון שיש עוד דרך, וששינוי לא קורה ברגע ולא רק בגלל שהחלטתי, אבל מהיכרותי עם עצמי אני יודעת שאחרי שדמיינתי תמונה של הצלחה אני אגיע אליה. ובינתיים, כדי לוודא שאני סוללת לי את הדרך הנכונה אליה, וגם כדי שאתם לא תיבהלו מהשינוי שעובר עליי, הנה 3 אזהרות שימוש לאני החדשה :

1. אל תיעלבו ואל תוציאו משלחת חיפוש אם אני לא עונה לוואטסאפ תוך 3 שניות מרגע ששלחתם אותו. אני כנראה עסוקה במשהו אחר וסביר להניח שהתשובה תהיה חכמה ומדוייקת יותר אם אענה מאוחר יותר, כשאהיה פנויה.

2. אם אני לא עונה לטלפון אני לא מתה, אני עם הבנות שלי. לא מקבלים על זה כסף וגם לא לייקים, וזו בדיוק הסיבה לעשות את זה לעתים קרובות יותר.

3. והאחרון נוגע גם לבנות שלי – אם עברתם לידי ואני שוכבת במאוזן ויש לי דופק תקין – תתרחקו לאחור לאט ובשקט, בלי תנועות חדות – אני לא לא-עושה-כלום, אני נחה, וזה עיסוק חשוב מאוד. מן קונספט חדשני שכזה.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגיות

תגובות