בו-הו! אנשים מבוגרים שמסתובבים עם ליפה סינטטית צבעונית, זר בלונים וגרזן ביד – וואו, אמאל׳ה. הרי זה לא שהליצנים בלי הגרזן לא מפחידים, אז מה הקטע בעצם?
אבל יודעים מי מפחידים באמת ומסתובבים חופשי ברחובות כל השנה ואף פעם המשטרה לא הוציאה הודעת אזהרה לציבור? המכורים לכאב.
אלה שיגמעו עוד 8 ק״מ כדי לעגל ל-40 כי ככה כתוב בתכנית, אפילו שהשאירו פיקה על הדשא בסיבוב.
אלה ש׳רצים על הכאב׳ – כי הכל זה בראש, גם כשזה לא כאב ראש.
אלה שלא עוצרים כשנקרע להם שריר התאומים – כי בשביל מה עשו אותם שניים? אחד הלך, תודה לאל שיש לו תאום. הקמ״ש נתן, הקמ״ש לקח.
אלה שסיימו מרתון ודוחפים בין הרגליים תחבושת קפואה עם מגנזיום שגנבו מחדר לידה, אבל למחרת בבוקר יוצאים לריצת שחרור של 12 ק״מ, עם אינטרוולים בקטנה עד זון 4, גג 5.
אלה שחייבים לסיים את ההכנות לאולטרה הקרוב ושלא יתנו לפריצת הדיסק לעצור אותם – כי בימינו מי מקשיב לדיסקים בכלל? הכל ב- mp3, ומחזיק הרבה יותר גם בטיפוסים.
אלה שמגיעים למרוץ ויודעים שהם מכונית לגריטה, מקסימום דגם לאספנים, אבל יוצאים לרוץ כי הדביקו עליהם יפה כזה את הקינזיוטייפ הוורוד, ולחסוך את כל היופי הזה מהעולם, לא חראם?
אלה שקמים בבוקר, מרגישים קצת ככה ככה, מודדים חום רואים 39 ואומרים – ׳אה, לא נורא, אנשים חיים עם חום כזה כל הזמן באילת׳.
אלה ש׳רק עוצרים שניה למתיחות וזה יעבור׳.
אלה שקרעו את המיניסקוס, אבל לא נורא כי בדיוק הזמינו חדש מעליאקספרס.
אלה שבהכנות למרוץ שלהם יש יותר דייטים עם המפרק, סליחה- המטפל, מאשר ריצות כי כל ריצה דורשת 3 טיפולי שיקום לפני הריצה הבאה, אבל זה ׳כאב טוב כזה, לא כאב של פציעה׳.
אלה שמסתובבים עם סימנים כחולים על כל הגוף ומספרים לך שהמטפל שלהם קוסם. פעם היו אומרים ׳נתקלתי במשקוף׳.
אלה שלמרות שהרגישו כבר בחצי שאיבדו רגל, וממשיכים עד סוף המרתון כי לא מפקירים מדליה בשטח.
אלה שרושמים על היד את התכנון כדי לא לפספס מתי בדיוק לקחת ג׳ל, אדוויל, ארקוקסיה, וגם אקמולי פורטה – כדי שלא יתנגשו ביניהם.
אלה שהבטיחו לילדים לחזור בחיים או עם מדליה – מה שיהיה יותר צבעוני ומרשים.
אלה שרצים יחף. על קוצים. כי זה יותר בריא לגב.
אלה שיושבים שעתיים וחצי אצל המקעקע שיחרוט להם בול על התאומים הקרוע אייקון של ריצה, כי אם זה לא מתחת לעור האם באמת רצת בכלל?
עכשיו לכאורה תגידו – מה אכפת לנו? שיסתובבו בכיף שלהם, מה לנו ולזה? זה לא שהם יקפצו עלינו בחושך עם פפיון משפריץ מים. אז מסתובבים בעולם אנשים לא נורמלים שכואב להם והם ממשיכים לרוץ כאילו כלום, ביג דיל.
אבל פה נכנס העניין הטריקי: קודם כל כי זה מדבק, אבל בעיקר כי כשאתה ליצן אתה יודע שאתה ליצן. כשאתם מכורים לכאב, אין לכם מושג מזה. גם לא כשאתם אומרים ׳תקשיבו, היתה לי ריצה פגז, כל הגוף שלי מפורק׳, או ׳קמתי בלי כאבים, חשבתי שאני מתה׳, או ׳כשנמות יפסיק לכאוב׳, או ׳אני מכירה את זה – זה כואב שבוע גג שבועיים ועובר מעצמו, זו לא סיבה להפסיק לרוץ׳, ׳אני יכולה להפסיק מתי שבא לי׳, גם לא כשאתם נשבעים קבל עם ופוסט שהפעם אתם יוצאים לפגרת החלמה רצינית, ולא תעשו כלום עד שתקבלו אישור חד משמעי שאפשר לחזור. רק בלי להתחייב ממי תחכו לאישור, ואז אתם פותחים בשיחת חולין עם המנקה:
-אז מה אומרת נשמה, נראה לך אני יכולה לחזור לרוץ?
-דא, ספסיבה
-רואים, יש אישור
וכל המשוגעים האלה מסתובבים לנו חופשיים ברחובות באין משגיח ובאין מפריע.
אבל יודעים מה הכי מפחיד? שבסוף אחרי כל השוויץ והקפיץ והחיזוקים וההדבקות והטיפולים וההדחקה – הכאב יעצור אתכם, ואז, תבינו או לא תבינו, פשוט תצטרכו לעצור, פוס משחק, סטופ כדור הארץ, השבתה. ואז לא תרוצו חודש ועדיין לא תראו את הסוף של זה, ואז נראה את הליצן הצ׳יקמוק שיהיה לו אומץ לבוא אליכם עם גרזן. בשיניים אני שוברת לו אותה ומכריחה אותו לברוח בריצה, ודירבאלק אם יעצור במספר לא עגול.
*כל הדמויות והסיפורים בדויים לחלוטין
*אין באמור לעיל משום הודאה בשום דבר ועניין
*נראה לכם אני יכולה לחזור לרוץ? תהיו נשמות, תעשו כן עם הראש
*ט.ל.ח
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
