עד לפני שבוע לא חשבתי שאזכה לעונג טייפר. החלטה מאוחרת מדי להסב את המקצה שלי למרתון מלא, שהתנגשה בפורס-מאז׳ור שהשכיב אותי במיטה לכך וכך שלושה שבועות לערך פלוס פציעת ברך, הביאו אותי לנקודת האל חזור, שבה המאמן שלי הכריז באומץ ש״אולי נצטרך לוותר על המרתון״. מאותה נקודה לא נותר לי אלא לשאת ולתת ולחזור ולהבטיח שאוותר על המרתון אפילו יום לפני המרוץ, אם אראה שלא אצליח להתכונן אליו לפי המסלול שחישבתי מחדש.
בחישוב מחדש חישבתי לוותר על טייפר. הרי אם אני לא רצה בשביל תוצאה אלא רק במטרה לסיים על הרגליים ובבריאות טובה, מה כבר יקרה אם ארוץ ארוכה אחרונה שבוע לפני המרתון, ולמרתון עצמו אקרא מסכמת? אולי ינדו אותי מהקהילה, אבל חוץ מזה שום דבר. אז התנהגתי ממש יפה, ואפילו טיפלתי בברך כאילו קיבלתי אותה בירושה מיוסיין בולט – פעמיים בשבוע פיזיוטרפיסט (פרטי!), 3-4 פעמים ביום טיפול ביתי בלייזר רך (ב-be cure שקיבלתי), הפגנתי בגרות ומשמעת ברזל, ואז הגיעה שבת.
כשהשעון מצלצל בארבע וחצי בבוקר אחרי שבועות ארוכים של הימנעות מריצה מאוד קל לשכוח איך לקפוץ על הרגליים ולהתלבש לפני שהספק משיג אותך. אבל לשמחתי חזרתי להכרה די מהר ומצאתי את עצמי בנמל אפילו לפני השעה הייעודה. 30 ק״מ לפני, ומחשבה להצליח להעפיל ל-32.
טו מייק א לונג סטורי שורט – רצתי 38 ק״מ. היתה ריצה כל כך מוצלחת שהדבר היחיד שמצער בה הוא שהמרתון לא התקיים באותו היום. וגם שבהיעלמות לעיקוף של ששת הקילומטרים הנוספים הפלתי לחבר את הלב לברכיות. וגם שהפרתי את משמעת הברזל. אבל התגברנו על זה כי הריצה, כאמור, היתה מוצלחת.
ואז, מפה לשם, הבנתי שרצתי מסכמת וזכיתי בטייפר.
חג הטייפר, הידוע גם בכינויו ״הילולת תושבי תל אביב התובעים את טיילת העיר בחזרה לעצמם״, או ״בין הזמנים של הרצים״, הוא הזמן שבו אפשר להוריד הילוך, לעבור לריצות קצרות ונינוחות יחסית, לשייף את היכולות ולספור את הימים בהם מצליחים לא להפצע עד קו הזינוק. לא חג טוב לנשמות היפר אקטיביות. מה זה זה – עד שאני לא חשה שום סוג של כאב (טפו) ולא מפזרת חיידקים בכל נשימה (חמסה) שוב לא לרוץ? ובכלל, מה עושים עם כל הזמן הזה שהתפנה?
אם היה לי כישרון לכתיבת שירה אולי הייתי מתחקה אחר צעדיו של י. גפן וכותבת את גרסתי ל׳גן סגור׳ על נעלי ריצה, אבל מאחר שלא התברכתי בכישרון שכזה את הזמן העודף החלטתי להשקיע בתזונה בריאה – אני אשכרה מבשלת השבוע, אימונים קלים לפי התכנית החדשה, מאמץ שיא שלא להידבק מאף אחת מהילדות החולות בבית וניסיון להחליט מה ללבוש ולנעול למרתון – פה אני לוקחת את הזמן ולא מתחייבת מוקדם מדי.
ובכן, מה אנחנו למדים חברים? שאנשים, אם לא היה להם פלפל בתחת לא היו רצים, וכשיש להם פלפל בתחת הם רגע אחד רוצים טייפר כמו של כולם, ורגע לאחר מכן לא מאמינים שנפל עליהם טייפר. אף פעם לא מרוצים. כלומר, חוץ מאשר במרוצים.
עוד שבוע למרתון תל אביב. חג טייפר שמח, ו- may the force be with you all נשמות!
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
