במלחמה אין מנצחים

אני נכנסת לחדרו, באישון ליל, בלט, על קצות האצבעות.
אני מביטה בערגה בפניו הקטנות, בעיניו, באפו, בפיו ואני מלטפת אותו.
הוא פוקח את עיניו ואומר בשאלה “אמא?”.
ליבי נצבט על שהערתי אותו.
אני מיישרת שמיכה, מלטפת את פניו, הוא עוצם את עיניו חזרה ושוקע בשינה עמוקה.
הוא נולד לפני קצת יותר מ17 חודשים. כ9 חודשים לפני כן נתבשרתי כי אני הרה.
עקבתי בחרדה יום אחר יום, שעה אחר שעה אחר תנועותיו ברחם.
5 ימים אחרי שמלאו לי 40, כשחשבתי שכבר ראיתי הכל ואני יודעת כבר די הרבה, הוא הגיח לעולם והעניק לי את התואר החשוב ביותר שקיבלתי בחיי.  הוא הפך אותי לאם. בין רגע הבנתי שעד אז לא ידעתי שאהבה מגיעה בכאלה עוצמות, ושמחה מגיעה בכאלה עוצמות וכן, שדאגה מגיעה בכאלה עוצמות.  כל כאב פיזי או נפשי שעברתי בחיי התגמד לעומת הרגע הזה, דקות ספורות לאחר לידתו, בו דקרו אותו בכף רגלו הזעירה על מנת לבדוק אם סכרת ההיריון שהגרלתי, עברה גם אליו.

לפני שנה וחצי, קצת לפני הלידה, עברנו להתגורר באשקלון שהפכה בשנים האחרונות לעיר ספר מופגזת. אני צועדת איתו היום לגן הילדים החדש לו,  וחוששת מהרגע שבו האזעקה הבאה תתפוס אותי בדרך (אגב, גם את כתיבת הפוסט הזה קטעה אזעקה וריצה לחדר המוגן). אני כוססת ציפורניים בפחד במשך היום וחוששת שמא תהיה הפגזה כשהוא בגן. איך יספיקו לאסוף את כולם בזמן ולהכניסם לממ”ד? כשהוא בגן, סה”כ 6 שעות בלעדיו ואני לא מפסיקה חשוב עליו.

וליבי נודד אל אותן האמהות, שאינני מכירה. ששמן הוא אולי בת גלים ואולי עזיזה או קרוליין. אל אותן אמהות שנתבשרו ברגע אחד כואב ושמח שהן קיבלו את התואר החשוב של חייהן. אל אותן אמהות שמדברות בשפה אחת – שפת האמהות שמורכבת מהרבה אהבה והרבה דאגה. אל אותן אמהות שדתן ואמונתן היא אחת – ילדיהן. אל אותן אמהות שכבר אין להן את מי לשאול האם הוא רעב והאם לא קר לו והאם הכין שיעורים. אל אותן אמהות שתעבורנה ליד חלון ראווה ולא יהיה להן למי לקנות את הג’ינס אותו הן רואות. אל אותן אמהות שפרי ביטנן נלקח מהן בכח הרוע ומה שנשאר להן זה רק תמונות, זיכרונות וכאב. אל אותן אמהות שבניגוד לדרך הטבע, קברו את בניהן.

 הידיעות בחדשות תמיד מכאיבות אך מהרגע שהפכתי לאמא בעצמי, איני יודעת את נפשי. שינאה שבאה מגזענות אינה גזענית. השנאה אינה בוחלת במי היא פוגעת – גברים ונשים, ילדים וקשישים, צעירים ומבוגרים, יהודים או נוצרים או מוסלמים, חיילים או אזרחים, בריאים וחולים, לבני עור או כהי עור, אנשים מכל מיני סוגים. משאירה אחריה לבבות מנוקבים שותתי דם. אנשים שמתים מבפנים.כילדה בת 8 אמרו לי שעד שאני אגיע לגיל 18 יהיה שלום בכל העולם ואני בכלל לא אתגייס לצבא. 10 שנים נראו לי אז כל החיים והאמנתי בכל ליבי למה שאמרו לי.

כשבגרתי, הבנתי דבר אחד, במלחמה אין מנצחים, יש רק מפסידים. כולם מפסידים, מאד מפסידים.