בלתי מסתגלת למסגרות

37 שנים אני בורחת ממסגרות כמו מאש, אז איך הצליח פרויקט אחד, ורוד מאוד, לגרום לי לקום בשישי מוקדם בבוקר, לצאת לרוץ לפי הוראה ולאהוב את זה?

 

פעם, כשהייתי צעירה ועוד הלכתי לראיונות עבודה נדהמתי לגלות שמראיינים חופרים על שאלה הזויה אחת: ׳מה התכונה החלשה שלך? מה החיסרון שלך?׳ ונדהמתי עוד יותר מהציפייה שלהם לקבל תשובה כנה. אבל מי הם שאספר להם מה החולשה האמיתית שלי? מה הם עשו בשבילי שמגיע להם לדעת את זה? אז הכנתי מראש משהו דו משמעי – חוזקה שהיא חולשה, חולשה שהיא חוזקה, פרפקציוניזם, רגישות, בלה בלה. אבל האמת שיש לי חולשה אחת ידועה – אני בלתי מסתגלת למסגרות. בעליל.

ההורים שלי הבינו את זה בכתה ה׳, כשהמורה לאנגלית מצאה עכבר שהחבאתי לה בתיק כי העליבה אותי בשיעור הקודם. ובכיתה ח׳ כשאבא שלי בא להגן עליי בפני מנהל בית הספר כי זרקתי גיר על המורה (נשבעת שהיא זרקה אותו עליי כי פטפטתי, אני רק השבתי אבידה לבעליה) והם קיבלו חותמת סגורה וגמורה על העניין בתיכון, כשקיבלתי תעודת הוקרה על פעילות חברתית בסיוע לשומר בשער בית הספר.

כשהתגייסתי לצבא, הדבר הכי קשה בשבילי לא היה לישון רחוק מהבית או האוכל שתמיד הריח מאבקת מרק- אלא קוקו. כמעט הייתי מוכנה לחזור בתשובה רק כדי שיניחו לי ושלא אצטרך לאסוף את השיער לדום מתוח. בחיי! ויש בקהל לפחות חברה אחת שתעיד שסיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני לא יכולה לאסוף את השיער שלי כי הוא בדיכאון. רק אלוהים יודע איך במקום לשלוח אותי לקב״ן הוציאו אותי לקורס קצינות, ואיך ז׳אק הרס״ר לא סיים בבית משוגעים בעקבות הוויכוחים איתי.

היכולת שלי להתאים את עצמי למסגרת לא השתפרה כשאת המפקדים החליפו בוסים, שגילו רק בדיעבד מהי החולשה האמיתית שלי. אז ברוב המקרים התפטרתי, ובאחרים פשוט לא הגעתי ליום השלישי בעבודה. לא פלא שאני עצמאית מגיל 23, הולכת בדרך שלי, בתנאים שלי.

אפילו כשהתחלתי לרוץ כולם הציעו שאצטרף לקבוצת ריצה, שאלמד ממאמן מה נכון ואיך לעשות, ואני, כהרגלי למדתי מיוטיוב, קראתי וסמכתי על המשמעת העצמית שלי, כי כשאני הבוס אני כמעט תמיד עושה מה שאני אומרת.

זאת אני, בלתי מסתגלת למסגרות. הרי בשביל מה נוצרנו שונים זה מזה אם מנסים להכניס את כולנו לאותה מסגרת?

 

אבל אחרי שנגמרה המלחמה ואחרי שהפכתי שוב לאמא, ונורא רציתי לחזור לרוץ, גיליתי שהחיים השתלטו לי על הזמן. ודחיתי את הריצה בעוד יום, ועוד שבוע, ועוד חודש עבר. עד שהבנתי שאם אני רוצה לרוץ אני חייבת למצוא קבוצה ולהתחייב למסגרת, החלטה שפגשה את ההצעה מסלונה להצטרף לנבחרת הרצות של adidas .

מסגרת? אני? ומאמן שאומר מה לעשות? ולנסוע לתל אביב 3 פעמים בשבוע? ולכתוב פוסטים על האימון בזמן? ולרוץ בשישי ב-8 לפנות בוקר? לא, לא, אני בלתי מסתגלת למסגרות! אבל מה שכן, אני רגישה ופרפקציוניסטית, אז התמסרתי לבקשה ולתהליך ואין לתאר כמה שאני נהנית מזה – מהמאמן ומהבנות, מהאתגר, מהריצה, מהשיפור משבוע לשבוע.

ומה עם הקוקו? לפני כל אימון אני תופסת גומייה, אוספת צמוד צמוד, בלי שוונצים, ואוהבת את זה. תראה ז׳אק-המפקד-הרס״ר, זו לא אני, זה אתה. וזו כנראה פשוט לא הייתה המסגרת נכונה.

 

תגובות