באה הקוקיה אצל הזרזיר

או בעצם לא באה. למעשה, אף אחד לא יבוא. הכינו את הארנקים, התרוצים והחלוקים הלבנים כי עונת שגעת המרוצים כבר כאן

אם יש יתרון בלהיות רצה פצועה, או מחלימה מפציעה, הוא מתחיל ונגמר בעובדה שאני לא צריכה להתקשר למנהלת הבנק שלי להודיע שמתחילה עונת המרוצים ושתהיה סבלנית איתי. אין דמי רישום למרוצים, אין ביטול ימי עבודה לטובת מרוצים, אין קניות דחופות לטובת מרוצים, אין סחר בג׳לים, כדורים, עיסויים, פנס ראש ראשון, פנס ראש שני, סוללות נטענות, פנס ראש זהו-זה-הכי-שווה שלישי, אין שחיקה של הנעליים על פני מאות רבות של קילומטרים ובעיקר – אין שחיקה של הפס המגנטי של כרטיס האשראי.

״הלו? היוש גיברת בנק, לא לא, הכל בסדר. כן, אני יודעת שההוא כבר מסיים אימונים לטריאתלון ושזאתי תיכף תעלה תמונות מהאיירון מן. בטח ששמעתי על מרוץ הרי הגעש, אבל גיברת בנק, אני השנה במנוחה. אין מרוצים בכלל. ז׳תומרת, בינתיים אין. בכל אופן לא יהיו ב-2018 מעל 10 ק״מ. גג 21, אם יסתדר. כן, כן, אני בטוחה, לא צריך לשבור שום תכנית חסכון. אבל את יודעת מה נשמה? תשאירי את הפטיש בהישג יד, שיהיה ליתר בטחון.״

מרוץ שווארמה סרטנים

כבר מלא זמן שאני אומרת שאני חייבת להגיע לריצת ליל ירח של דורון שלמון בזרזיר. וכשאני אומרת מלא, אני מתכוונת מלא כמו סובב עמק, מרתון תל אביב, הר לעמק, הרי הגעש, מרוץ העגור, מרוץ כפר סבא, מדבר לים, מרתון ברלין – שבמהלך ההכנות לכולם הייתי כל כך בטוחה שאני וקיפצ׳וגה באותה תכנית אימונים שלא יכולתי להרשות לעצמי נסיעה למרוץ חברתי של שעה וחצי בזרזיר.

בשבוע שעבר, בחסות היותי רצה פצועה מחלימה, סופסוף הצלחתי להגיע. והפעם נסעתי 80 ק״מ כל כיוון כדי לרוץ ששה וחצי ק״מ. על זה נאמר באה הקוקיה אצל הזרזיר. העיקר השפיות.

הגעתי לשם עם הבת שלי, נמש ילדת השמש, שזרחה מרוב אושר אפילו שהיה לגמרי חושך מצרים, והבנתי שגיליתי יצור חדש – מרוץ חברתי. ״מה זה הדבר הזה?״ התנגן לי הקול של אייל שני בראש, ״זה לא מרוץ רגיל, אין פה צ׳יפים, אין זמנים, ובכל זאת בא לך להתעטף בזה, זה ממלא אותך מבפנים בהתרגשות, ובקצות האצבעות כבר מדגדג לצאת מיד לרוץ.״

הנה משהו שחיפשתי הזדמנות להגיד – שווארמה סרטנים היא לא שווארמה בשום דרך. היא לא עשויה מהבשר הנכון, לא מגולגלת על שיפוד מסתובב לאורך זמן, לא נוטפת שומן ובעקרון היא פשוט לא שווארמה, אבל זה נראה מעולה בתפריט של אייל שני וקרוב לוודאי גם טעים, אז זה עובר גם בגרון. ככה ריצת ליל ירח בזרזיר. היא עונה על הצורך של המכורים לרוץ עם עוד מאות אנשים, בלי להתכונן, בלי להתחרפן על הזמנים, בלי לערב את מנהלת הבנק בעסקה ובמקרה החודש גם בלי ירח, אבל מי סופר.
מודל גאוני, מנוהל בצורה מדהימה, אווירה נהדרת, שרק ימשיך.

* מילה: ריצת ליל ירח בזרזיר מתקיימת בכל חודש סביב ליל ירח מלא ודורון מארגן אותה בעצמו, על כל המשתמע מכך. באזור הכינוס יש קופת חוויה. כל אחד שם כמה שבא לו כדי לעזור במימון ההפקה. מתחת לערימת השטרות ראיתי שם גם אוסף מטבעות של 10 אגורות. לא אחד או שניים. תעשו טובה, ואני אגיד את זה בעדינות – אל תהיו זבלים. אם אתם מגיעים לשם, על כל הקודים שחסכתם 10 ש״ח למרוץ כפול 6-7-10 מרוצים בשנה, תתאמצו ותכבדו את עצמכם ואת המארגנים. ריצה חברתית זה שווארמה סרטנים, משהו לוקס.

לריצות ליל ירח הבאות מומלץ לעקוב אחרי הדף של דורון ו- RUNWAY

מרוץ הקיץ של אביה

פעם, לפני הרבה זמן, דני הזמין אותי לריצה אצלם באזור זכרון-חורשן. עכשיו, אני כבר תיכף בת ארבעים ואני יודעת שסיפור שמתחיל ב׳פעם׳ נגמר בזאב שטורף ילדה תמימה. איך בכל זאת הלכתי? אלוהים יודעת.

אז אחרי שדני הגיע אלינו פעם לריצה בתל אביב עם הקייטנה של ליאור, ואז בא שוב עם שרית, ואז, מכיוון שאני חופרת בפייסבוק, כבר לא יכולתי להסתיר את זה שהחלמתי והייתי חייבת ריצת גומלין, ומכיוון שאם כבר נוסעים עד לזכרון למה שלא נזמין את אביב? ואם אני נוסעת בשבת אז למה לא לקחת איתי את הקייטנה? ומפה לשם הזמנו אנשים ואביב אמר שאף אחד לא יבוא, שזה לא נורא, כי היינו שלושה, אבל בגלל שכבר הזמנו אז עם הימים גם גברה חרדת הקיץ של אביה, למה שאני לא התכוונתי ללכת שם בכביש ולהגיד ״ילדים, בואו, יש מומולדת לאביב, הולכים רצים בהר חורשן״, ויותר מהכל גבר החשש שלי מפוגל, שהתעקש להדגיש שאנחנו לא רצים בחורשן, ושעד היום אני לא סגורה אם ההר רשום על שמו בטאבו או שהוא רק בחכירה.

קיצר, הגענו לצומת במשהו לפנות בוקר והקיץ של אביה לא היה שם. מה נפל עלינו השגעון שמריצת שלושה חברים הגענו לריצת מאה חברים של מישהו? אין לי מושג, אבל התהפוך קוקייה נוצותיה? אז הגיעו איזה מאה אישה ואיש ופשוט רצנו, וזה החלק הקל.

החלק הקשה התחיל כשבחזרה מהמסלול הקל החבר׳ה שרצו איתי במקצה הפצועים והפיסחים החליטו להכיר לנו את שביל האש וסינגל הג׳ונגל ואת מערת טובטוב הגמד ״כי נורא יפה שם״ ו״אל תדאגי נלך בעליות״, ואני, שאני יודעת שרצים זה עם של שקרנים, וגם שהיה לי ברור שאנחנו הולכים לדרוך בשביל של פוגל, ושברור שלי שסיפור שמתחיל ב׳פעם׳ נגמר בבטן של זאב, הסכמתי בכל זאת והשאר היסטוריה. איך שלא יהיה, שרדתי כדי לספר, רק תגידו בבקשה לפוגל שהשארתי לו 100 ש״ח דמי מעבר בכניסה, מתחת לשלט ״סכנה, אין כניסה״ בעליה לשביל האש. בשטרות של 1. של מונופול. נקרא לזה קופת חוויה.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות