שישי. 22:30. דממה בבית. אני צובטת את עצמי כדי לוודא שזה לא חלום. אני נכנסת למיטה, באלכסון. המיסטר צופה במונדיאל עם חבורת מפרישי טסטוסטרון במרחק שעה וחצי טיסה מכאן, גורות המחמד ישנות אצל אמא שלי, אלוהים יודע איפה הגדולות. אז ככה זה רווקות?
שבת. 04:00. כל הבית צפצופים וסירנות. אני צובטת את עצמי בתקווה שזה חלום. זה לא. זה הסנוז. אף אחד לא יבוא להר איתן היום. כוסאומו העולם הזה. בפעם האחרונה שהייתי בסטטוס הזה רווקות הלכה יד ביד עם יקיצה טבעית. מה השתבש?!
שבת. הר איתן. 06:50. מיכאל עוקף אותי מימין. הוא מספר לי שהוא מעריץ אנשים שרצים מרחקים כמוהו ושיש להם בבית גם בת/בן זוג וילדים. אנחנו בעליה אז אני חוסכת חמצן ולא מתמרמרת לו על זה שהוא מגביל את ההערצה שלו למרחקים לא הגיוניים. מה, אם אני רצה רק 15 ק״מ אני לא בנאדם? לא קופצים לי גורי אדם למיטה באמצע הלילה ודוחקים אותי לישון על הקצה עד שאני עוד שניה נופלת, ככה שאני מתעוררת הרבה לפני השעון ורק מחכה לקפוץ מהמיטה כי בחיי שאם אני נשארת עוד חצי שניה בפוזה הזאת נשברת לי המפרקת?
חוצמזה אני גם לא אומרת לו שעם כל הכבוד להערצה שלו שיעזוב הערצה, זה לא מועיל לאף אחד. בוא תן כתף, קח כל שבת שלישית (השניה תפוסה), תפוס משמרת באסיפת הורים. חוכמה גדולה לרוץ 200 ק״מ. כל פעם שיש יום גיבוש של הכיתה *עם הורים* אני מתה לקום ולעשות בדיוק את זה. זר לא יבין זאת ועוד פחות מזה – רווקים.
אם היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי איך אני מצליחה לרוץ עם כל הילדות האלה הייתי יכולה לקנות את האולטרה בוסט של סטלה כולל משלוח והשטות הזאת של המס מעל 75 דולר בלי לפתוח את הארנק בכלל.
״איך את מסתדרת? איך את מספיקה? איך בעלך מסכים? איך הוא מסתדר?״ מה זאת אומרת איך?
א. אף פעם לא ראיתם אותי רצה עם כל הילדות האלה, אני עונה להם, מקסימום אחת שתיים כל פעם.
ב. אם היו לכם את כל הילדות האלה גם אתם הייתם רוצים לרוץ ככה. לא בטוח שהייתם רוצים גם לחזור, אבל לרוץ בטוח הייתם רוצים.
ג. מה זאת אומרת איך הוא מסכים? הוא מסנכרן את האזיק האלקטרוני על הרגל שלי עם השעון והסטרבה ויאללה, רוצי לחופשי נשמה.
ד. הוא מסתדר מעולה. כמו אבא גרוש, אבל עם בונוס – אני חוזרת אחרי שעתיים-שלוש.
ה. מכירים את הקלישאה ״אמא טובה היא אמא שטוב לה?״ אז אותו דבר רק עם קללות בעליות.
נכון שריצה היא ספורט תובעני מאוד, במיוחד אם רצים עם יעד, במיוחד אם טרם התפכחנו מהאשליה שחיינו ישתנו לכאן או לכאן אם נרוץ מרתון ב 04:01:00 או ב 03:59:56, אבל גם הורות היא תובענית. תנסו להעביר יום עם חמישה ילדים ותבינו שאמא לחמש באה לריצה עם 20% פור על נטולי ילדים. בעצם, ריצה זה קודם כל להורים. מגיע לנו. זכות אבות ואמהות. חלק לוקחים ציפרלקס, אחרים מגלגלים שכטה כל ערב אחרי הפוגרום ואנחנו מכוונים שעון לרגע שבו אף אחד לא שם לב ויוצאים לרוץ כדי לנצח את מרוץ החיים. כל אחד והסמים שלו, כמו שרונן אומר.
ולגבי ייסורי המצפון שמנסים לעורר בנו בין השורות? שלא ישתמע לא נכון, אני מתה על הבנות שלי, אבל אני נמצאת בדיוק על הקו הדק שבין אמא לילדה – אני גם עוד זוכרת את הימים שהאמנתי באמת ובתמים שההורים שלי אשמים בכל מה שדפוק אצלי וגם כבר יודעת שלא. אז אל תטרחו, הילדים שלנו עושים או יעשו את זה בקרוב מספיק טוב בעצמם, וזו לבדה סיבה מצויינת לצאת בשעות מוזרות ולקלל בעליות, זה פשוט הרבה יותר חינוכי מאשר לקלל את הילדים.
אמרתי לכם, אמא טובה היא אמא ש… וואט אבר.
הלו, זה רדיו?
שניה לפני שאתם בורחים – השבוע הגשמתי חלום קטן כשהשתתפתי בפודקאסט ״לרוץ לספר לחבר׳ה״ של דודי גרינבאום. להשתתף בפודקאסט לא היה החלום שלי כי לא ממש ידעתי מה זה פודקאסט קודם ואם צריך טרנזיסטור בשביל להאזין לו, אבל לדבר שעה על ריצה? תנו לי!
בקיצור, אם אתם יוצאים לרוץ ובא לכם בו זמנית לשמוע אנשים מדברים על ריצה (או לירות לעצמכם בראש) זה הדבר. אבל ה-דבר באמת – תשאפו להיות מוזמנים של דודי להקלטה. שעה של דיבורי ריצה ואף אחד לא מגלגל מולכם עיניים. הו, זה חלום!
אפשר להקשיב פה וכדאי להצטרף לקבוצה ״לרוץ לספר לחבר׳ה״ שדודי מפרסם בה את התכניות.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
