לפני שבועיים הפקדתי את עצמי בידיו של מקעקע מקועקע.
המפגש שלנו התחיל בחוסר סבלנות מופגן מצידו. מה באתי לו עכשיו עם השטות הקטנה הזאת על היד? כמעט שלח אותי בחזרה לקעקע לבד בבית דבר פעוט כזה.
׳אלה 5 לבבות ל-5 הבנות שלי׳ ניסיתי לדבר על ליבו, מה שלהפתעתי הצליח.
פתאום, כשהכנסתי את הילדות לחדר, ועוד בהמוניהן, האווירה השתנתה, הגבר הקשוח והעצבני הפך לשותף לשיחה עמוקה על הורות, גירושין, גברים, נשים וטובת הילד. הוא סיפק לי הצצה לעולמם של אבות גרושים, שבו לא הכל הולך חלק.
כשאני התגרשתי היה ברור לי שהאבא של הילדות ייקח בחייהן חלק שווה לשלי. גם כשמסרתי לידיו את הקטנה בת ה-3. גם כשבכיתי אחרי שהלכו. גם כשנאלצתי להביא את עצמי לביתו כדי לעזור לה להירדם.
האישה של המקעקע היתה שותה את עצמה לדעת, וזונחת את התינוק בן ה-8 חודשים. והוא נאלץ לתמרן בין הבית, לעבודה לטובת הילד. רק הוא היה לטובת הילד. אימו, כאמור, שתתה עד שלא יכלה להבחין בין טוב לרע. ובכל זאת, בית המשפט מסר לידיה את הילד.
קולו של המקעקע הקשוח קצת רועד כשהוא מספר כיצד היה עליו להילחם כדי לשמור על בנו. גם אחרי 10 שנים הוא עדיין חווה את החרדה על מה שיכול היה לקרות בחסות החוק שסובר שאמא וטובת הילד הם אחת.
׳האכילו אתכן שאבות לא רוצים את הילדים. זו שטות. כמעט אין אבא שלא רוצה את הילד שלו לידו כשהוא חוזר מהעבודה. זו לא מלחמה על כסף. אבא זה אבא.׳
אני מודה, הדילמה הזו כבדה עליי. כנראה שאין פתרון אחיד שיהיה טוב לכולם. הסוגייה הזו צועקת את אי השוויון לשמים, אולי היא אפילו מנציחה אותו. אני מבינה את התמונה הגדולה, אבל כל כך מצטערת שהורים בכלל מגיעים למקום הנמוך הזה, שבו ההחלטה על טובת ילדיהם נמצאת בידי המדינה משום שהם עצמם עסוקים מדי בלהרע לזולת.
הורים, תהיו הורים. אמהות ואבות, שימו את הילדים בראש ובלב.
אילוסטרציה: שאטרסטוק
