כשהגעתי למתחם סובב עמק זיהיתי מיד את האוהל הלבן, אבל בניגוד ללפני שנתיים שבאתי לרוץ את ה-33 ק״מ בעצמי, השנה באתי ללוות את אחד המופרעים ששמורה להם הזכות להכנס לחלקה הנסתרת מעין פשוטי העם – מתחם הכינוס של רצי האולטרה.
כבר כתבתי שבמשך שבועות חייתי על דופק מואץ מהחשש שלא אעמוד במשימה, אבל מה שלא כתבתי זה שהכי חששתי מהצד האפל של האוהל הלבן. בדמיוני החלק הזה של האוהל היה משול לספסל האחורי של המאגניבים עם ההומור הפנימי והאטיטיוד העילאי-מתנשא.
מה רבה היתה ההפתעה כשנכנסתי למקום שהזכיר סצנה מעונה 151 של האנטומיה של גריי בפרק שבו התרחש אסון טבע והצוות נערך לאירוע רב נפגעים – בכל פינה היו פזורים ארגזים עמוסי מוצרי מזון בסיסיים, תיקים מלאי בגדים, ופה ושם אנשים בודדים בהכרה מעורפלת היו שרועים על פוטון עטופים בשמיכות ובין לבין גם ניצולי מרוצים מהלכים על קביים או מדדים בפישוק מוגזם.
משמאל ניצב לוח שמות עם צמידי זיהוי, מימין אוהל עזרה ראשונה ומרפאה שלא הפסיקו לצפצף, כל רץ שנכנס אל המתחם נחטף מיד לשקילה ולקיחת מדדים, והשיח באוהל נע בין ״אכלת? שתית?״ לבין ״אתה מצליח לתת שתן? והיציאות? ותנגב טוב שלא יהיו לך טחורים.״ שיחות אמיתיות. נשבעת. ׳אוקיי, אני יכולה לעמוד בזה׳, חשבתי לעצמי, ׳זה בול כמו מחלקת יולדות.׳
אחרי יותר מחצי שעה באוהל, וכשכבר הבנתי שכולם פה לטובת כולם, הגיחו אורות מקצה השביל והתקרבו לכיווננו. מיכאל חזר מהקפה שלישית לא פשוטה בכלל וזכה לקריאות עידוד מכל מי שהיה באוהל, כמו כל רץ שחזר מהקפה.
פתאום קלטתי את גודל המשימה – זה עתה הופקד בידי אולטראיסט ועליי לצאת איתו למסלול שאני לא מכירה ולדאוג שיחזור בשלום. זה הרגיש קצת כמו החברה הרווקה הקלולסית שבאה לעשות בייביסיטר על התינוק של מלכת החבר׳ה וצריכה להחזיר אותו שלם ויבש. הזכרתי לעצמי את שבועת המלווה – ״Do no harm, and May the force be with you״.
יכולתי לספר עכשיו על הדרך, אבל האמת היא שפשוט אין לי מושג איפה היינו בשום שלב של הריצה. מזל שמיכאל הכיר את המסלול כמו את כף רגלו, מה שהכריח אותו להמשיך לתקשר ולספר לי איפה אנחנו ומה עוד מחכה. זו גם היתה דרך טובה עבורי לוודא שהוא מפוקס וגם להבין שהוא לא, למשל כשראה על השעון שאנחנו ב- 15.5 שעות מהזינוק ומכאן הסיק שנסיים את ההקפה בחלוף 14.5 שעות. כנראה שככה זה באולטרה – המוח שלך מחשב את קיצו לאחור.
מה שעוד קורה באולטרה זה שהקושי מגיע במכפלות. ככה למשל כבר חודשים מפחידים אותי מהעליות במסלול החדש, אבל כשהגענו לקצה אם כל העליות, שבמשך עשר דקות מיכאל התריע שתיכף נגיע אליה, שאלתי מתי העליה. אחרי שבועות של חרדת ביצוע שבהם טחנתי עליות כדי לא להשפיל את עצמי ולוודא שמקום קבורתי לא ייקבע למרגלות עליית הזית, פספסתי את הפואנטה והצטערתי שלא רצנו אותה, אבל כדי לא להשמע עילאית ומתנשאת על מי שעבר בה בפעם הרביעית באותו היום, רק סיפרתי לו שבלילה הקודם כמעט הברזתי בטענה שסבתא שלי מתה רק מהפחד מהעליה הזו. זה גם היה הרגע ששקלתי ללחוץ על כסא המפלט של האולטראיסט שלי ולנטוש מתוך הבנה שהוא מעכב אותי.
עוד חשש כשרצים עם אולטראיסט זה שיתחילו הזיות. סימן מובהק לכך הוא הרגע שבו הוא אומר שהוא לעולם לא עושה אולטרה יותר ונראה כמי שמתכוון להוציא תעודת תושב בתחנת הריענון. זה זמן טוב לוודא שדרכי האוויר פתוחות, שהחמצן מגיע למוח ושהוא שתה מספיק והתגובה הנכונה בשלב הזה היא ״אה-הא, אני מבינה, אתה צודק.״ אבל אני דווקא בחרתי לנצל את שנותיי הרבות כאמא שלימדו אותי כל מה שצריך לדעת על איך לגרום לבני אנוש לעשות מה שהם לא רוצים לעשות ושאלתי: ״אנחנו נצא מכאן בקרוב, נכון? פשוט לבת שלי יש בת מצווה בינואר.״ זה עבד, אפילו שאם היו אודישנים לאחות רחמנייה לעונה הזו של האנטומיה הייתי מקבלת ״דונט קול אס, ווי קול יו״.
עוד כמה קילומטרים בקור הינשופים ששרר שם והקפיא לי את העיניים בחורים וגרם לריסים שלי להסדק והגענו חזרה לאוהל הלבן. הידיים שלי היו מאובנות, אבל הגוף הרגיש רענן וחם. הפיתוי להמשיך לעוד הקפה כדי שמיכאל לא יהיה לבד היה גדול, אבל זכרון הכאב מהשטויות הדומות שעשיתי בשנה שעברה היה גדול יותר. ככה יצא שבתוך כמה דקות מיכאל נעלם באופק, חזר אל ההקפה האחרונה והמפרכת לבדו ואני נשארתי לשבת באוהל עם כמה מפליטי הטירוף, מכורבלים בשמיכות ומנסים לשכנע את עצמנו שהקור בראש, צמודים למוניטור שמראה סימן מעודד בכל פעם שרץ נכנס לתחנה.
אחרי שלוש ומשהו שעות של קפאון הדרגתי בואכה נמק בקצות הגפיים החלטתי להכנס לאוטו להתחמם ולישון קצת לפני שאצא לקבל את מיכאל בסיום, רק שכשניסיתי לעצום עיניים גיליתי שנשרו לי העפעפיים מהקור ואז החלטתי לבדוק את הסימון על המפה – הוא עדיין לא הגיע לתחנה ונראה שעבר יותר מדי זמן. סימסתי לרומן, האח, האיש והצ׳יזבט, שסיפר שיצא ממנו בקושי רב ושאלתי אם יעזור שאצא לקראתו ללוות אותו בסיום. רומן ענה בחיוב. כוסאומו העולם הזה, שתיים וחצי בבוקר ובלי עפעפיים ועכשיו החלטת להפוך לאחות רחמנייה?!
כיביתי את החימום, לבשתי כל מה שהיה לי בתיק, לקחתי את הפנס המג׳עג׳ע שלי ויצאתי לחפש מישהו שירוץ איתי בכיוון ההפוך למסלול כדי לפגוש את מיכאל בקילומטרים האחרונים. במזל עינב המאמן שלי היה שם וכדרכו הוא מיד אמר כן. ככה יצאנו לכיוון תחנת הזית 2 וכשנפגשנו מיכאל אמר שוב בבהירות מוחלטת שהוא לא עושה את זה יותר בחיים, ואני לא יודעת למה אמרתי לו שסבבה, אבל שלא יהיה זבל, שיבוא ללוות כשאעשה את המאה.
בקיצור, מה בעצם רציתי לומר בכל זה נשמות? שתזהרו מאוד איפה שאתם מסתובבים למה שאומרים לנו שלא, אבל שגעון זו בלי ספק מחלה מידבקת.
* * * * * * * * * * *
שניה לפני סיום אני חייבת פרגון אמיתי וברצינות למיכאל שהיה לו אומץ לקחת אותי איתו וגם לכל שאר האולטראיסטים על האווירה והתמיכה באוהל המופרעים, אבל בייחוד ובמיוחד למלכות המסלול, האולטראיסטיות בכל המקצים, שהן מעטות בין רבים, אבל חזקות, נחושות, מוכשרות ומאוד מרגשות – אירית, ליז, ליאת, שמרית, מיטל, רחלי, איילת וגם כל אלה שאני לא מכירה בשמות – התפעלתי מכן לאורך כל הלילה. אתן השראה אמיתית.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
