בסקירה היסטורית של עצמי ברור שאני הרבה יותר שנים לא רצה מאשר כן רצה. כלומר, כבר סיפרתי תחת כל שיח רענן שעד לפני 4 שנים לא רצתי – כולל בתיכון, בטירונות ובקורס קצינות, אלא אם כן רדף אחרי אריה, והיות שמעולם לא רדף אחרי אריה הרי שעד לפני 4 שנים פשוט לא רצתי מעולם.
בהריון השני הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי. אמנם אף פעם לא הייתי שמנה, אבל בטטה הייתי גם הייתי, אז החלטתי שמרתון זה הפתרון. פיניתי זמן, חיפשתי מאמן, ודי מהר מצאתי אחד שזמין יום ולילה – טוני. סופרנו. רצתי איתו לפעמים 3 פרקים ביום. ככה את כל העונות בחודש וחצי. לאור ההצלחה, בהריונות הבאים עשיתי גם את מרתון דקסטר, האנטומיה של גריי ושובר שורות – שבהם הצגתי יכולות מרשימות של עד חמישה פרקים ביום, מה שנטע בי את התחושה שכל אחת יכולה.
אבל אחרי ההיריון הרביעי משהו השתנה – כבר לא הייתי בת 25, על שעות שינה יכולתי רק לחלום, ואפילו שחזרתי לג׳ינס מהר מאוד, הייתי זקוקה לסיבה טובה לצאת מהבית. אז התחלתי ללכת עם אמא שלי ואחותי, ומהר מאוד הבנתי שבבינג׳ שרפתי יותר קלוריות וחיזקתי יותר את שריר הזרוע שנשענתי עליה. וכך יום אחד, שנייה לפני שהתמוטטתי משעמום לא הרחק מתחילת המסלול, התחלתי לרוץ. מה אתם יודעים – זה היה בדיוק כמו ללכת, רק קצת יותר מהיר והרגיש כמו פעילות גופנית.
תוך שלושה חודשים רצתי 10 ק״מ, ואז, כמו פורסט גאמפ, פשוט רצתי ורצתי רק כי יכולתי. זה היה סוג של שחרור מכבלים שכבלתי בהם את עצמי, כנראה כדי לא להתאכזב או כי בבית-הספר היו לי מורים על הפנים שגרמו לי לחשוב שריצה זה סיוט. תוך פחות משנה, דפקתי לעצמי את הגב, גילחתי את זקן הפורסט גאמפ והפסקתי לרוץ, וגם הפסקתי לקשור לבד את שרוכי הנעליים. יש מחיר לניסויים בבני אדם, כך למדתי.
לפני שנה וחודשיים פנתה אלי חברה והציעה לי להצטרף לקבוצת ריצה אמיתית. עם מאמן והכל – עוד בנות שרצות, נעליים, בגדים, מטרה משותפת לרוץ 10 ק״מ במרתון תל אביב וגיבוי מהפייסבוק ניישן שתצפה בנו כדי לוודא שאם אמרנו שאנחנו רצות אכן נרוץ. קראו לזה #find your more. הסכמתי. למרות שבלב פנימה לא ידעתי איך אצליח לרוץ שוב 10 ק״מ ושגם די איבדתי את תחושת ה-more שלי אחרי מלחמת צוק איתן והלידה החמישית.
השבוע מלאה שנה להיותי רצה. וזה לא שאני רצה אולימפית או משהו, בקושי רצה בינונית. מתמידה מינוס. אבל ביני לבין עצמי, בחודשים האחרונים אני מוכנה להודות שאני רצה. רצנית. הריצה הפכה לחלק מהחיים שלי. לפני שבועיים יצאתי לרוץ עם קבוצת ״רצים ללא גבולות״ רק כדי לעזור להם לגייס תומכים בפרוייקט כדי שיותר בני נוער יוכלו לרוץ ביחד, בלי גבולות, כי אני יודעת כמה טוב זה עושה.
בשבוע שעבר כתבה לי האישה ה-50 במספר שבעקבות הסטטוסים והתמונות שלי התעורר בה החשק והיא מתחילה לרוץ. 50 אישה ואיש שכתבו לי במשך השנה שהתחילו לרוץ, ללכת, לרכוב על אופניים או לשחות בזכות הרגע ההוא הפזיז שבו הסכמתי לקפוץ לפרויקט הזה בקלות דעת.
רק לפני שנה חשבתי ש-10 ק״מ זה בלתי אפשרי. כשזה נהיה אפשרי חשבתי ש-21 ק״מ זה בלתי אפשרי. כעבור3 חודשים, כשסיימתי חצי מרתון ראשון בת״א, חשבתי שבלתי אפשרי לרוץ עוד מטר מעבר לזה, והתחלתי להתאמן ל-33 ק״מ בסובב עמק, שאם עשית את זה- הכל אפשרי.
קיצר, עברה שנה, אני רצה, או רצנית, ואני מתחילה להתאמן למרתון ראשון. טוני סופרנו – תאכל את זה!
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות
