מרתון ברלין היה כל מה שציפיתי ויותר מזה, ואילולא התוצאה הוא יכל להיות לא פחות ממושלם, אבל אומר זאת כך יונית: ׳ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט׳, או בתרגום חופשי ׳האדם מתכנן תכנונים ואלוהים מפשתן עליהם פישתונים׳, או במילים אחרות – לא סיימתי את מרתון ברלין.
רצתי בו מרחק שרירותי של 16 ק״מ, שהורכבו מ-3 ק״מ של ניסיון להתווכח עם הידיעה המוקדמת שלא אוכל לסיים, סך מצטבר של 11 ק״מ נהדרים למדי, עוד 4 ק״מ שבהם ניסיתי לחשב מה יהיה יותר בטוח על אדמת גרמניה – לצלוע כל הדרך חזרה לשער ברנדנבורג או לעלות בהתנדבות על הרכבת – כי אם כבר למות אז למה לגרור רגל כל הדרך לשם? (אוי בדיחות השואה, בדיחות השואה) וק״מ אחד נוסף שהוא מופת של יכולת ניווט עצמית אל תחנת הרכבת הקרובה בלי אף שלט באנגלית.
מה שכן, כשהגעתי לקו הסיום גיליתי שאני ניצבת בשורה אחת עם טובי הרצים בעולם, בקלה וקיפסנג, שממש כמוני, ובאותו יום בדיוק, התחילו ולא סיימו את מרתון ברלין. נתון שבלי ספק לא מנחם אף אחד, אבל סטטיסטית אי אפשר להתווכח איתו.
פירסט ווי טייק ברלין
במשך כל חיי הבוגרים אמרתי שלא אדרוך על אדמת גרמניה. אבל אז באו הריצה והקילומטרים, ומכל עבר אמרו שזה מרתון שטוח ושאפשר לגלות בו כמה מהר באמת אפשר לרוץ מרתון, ותוצאה, כידוע, קודמת לעקרונות. מה עוד שזה שארוץ מרתון על אדמת הרייך לא אומר שנסלח ונשכח, להיפך- זה ניצחון, כך הבטיחו לי כל חבריי עטורי תמונות הסיום עטופים בדגל ישראל מתחת לשער.
נו, טוב. התרציתי והפכתי את מרתון ברלין ליעד שלי. בדרך אליו קרעתי את התחת, את התאומים השמאלי ואת כל מאגרי בדיחות השואה האפשריים ששפעו עליי חברי מכל קבוצות הריצה, וגם מקבוצות הלא ריצה.
רק שרגע לפני המסכמת מתחתי את הקפיץ יותר מדי ופציעה לא ברורה בגיד או בשריר או באלוהימה-יודעת-מה במפשעה מנעה ממני להמשיך לרוץ, והגעתי לברלין אחרי 3 שבועות מנוחה. ואני מניחה שאין כאן קורא אחד שלא מבין מה מרגיש רץ שלא רץ שלושה שבועות לפני מרתון.
אז כמו שכתוב בכל תכנית לרציניים לפני מרתון ׳לא להעמיס על הרגליים יומיים לפני המרוץ׳ – איך שנחתנו יצאנו לחרוש את האקספו ואת העיר. ואם להיות יותר מדוייקת – 85 ק״מ בארבעה ימים. וכזכור, לא רצתי מרתון.
קיפצ׳וגה תעשה לי שיא
אני חייבת להודות שהיתה לי התלבטות גדולה – האם לזנק ולנסות לרוץ למרות הפציעה, או לנצל את העובדה שאני כבר שם ולעמוד לצד קו הזינוק ולראות את קיפצ׳וגה, במה שיכל להיות ה- VOD היקר בהיסטוריה.
ולמרות היותו של הקיפ הספציפי נשמה בפני עצמו ואייקון נערץ שכל רץ אוהב לשבור את שיניו בניסיון להגות את שמו – הרי שקיפצ׳וגה כמשל. אם יש משהו שאני אוהבת בריצה מלבד הסבל, זה הגילוי המתמיד של היכולת המתרחבת של הגוף, מה הגוף הזה מסוגל לעשות. וכשאני צופה ברצי עלית מרחפים את הריחופים האלה שלהם, שמשום מה אנחנו ממשיכים לקרוא להם בשם זהה לספורט הזה שאנחנו מבצעים בחוסר קלילות וחן משווע, נו – ריצה, זה מרגש אותי.
זה קרה לי במרתון תל אביב, במרוץ אייל, בחופשה המשפחתית בברצלונה – כשהסתבר לי שנחתנו ביום המרתון הקטלוני בלי תכנון מראש והטריף את בנזוגי שבהיתי במסך בצילום התקריב של הרגליים של הרצים במקומות הראשונים – וזה ריגש אותי נורא גם כשעמדתי ממש קרוב, כ- 30,000 איש מאחורי שלושת המוסקטרים, שיצאו לנסות לשבור שיא עולם.
ייאמר לזכותו של קיפצ׳וגה שהוא התחשב מאוד בבחירתי לנסות לרוץ בכל זאת, וכדי לא לבאס לא שבר שיא עולם, כך שלא הפסדתי את ההזדמנות, לכאורה, לחזות בו עושה זאת על קו הסיום. מה שבאותה נשימה הציב אותי בשורה אחת גם איתו, כי גם אני כזכור לא שברתי באותו יום שיא עולם, עוד נתון שכמובן לא מנחם אף אחד, אבל גם איתו, סטטיסטית, אי אפשר להתווכח.
מצעד הצולעים
כמו כל דבר טוב גם לכל דבר רע יש סוף, וטוב שכך, כי מרתון ברלין לא בדיוק חייך לרבים מהרצים הישראלים שיצאו אליו במטרה לחזור הביתה עם תוצאה בין השיניים. אבל מי שכן חייך זו אני.
בתור מי שהגיעה צולעת מלכתחילה וחזרה צולעת כפליים, היה משהו משעשע בצפייה בסרטון ״היום שאחרי המרתון״ מתעורר לחיים לנגד עיני.
רחובות העיר ברלין נשטפו באנשים עטורי מדליות שהילכו בהילוך מפושק רגליים טיפה מטריד.
אם היה נוחת חייזר בברלין בבוקר ה 25/9 והיו מבקשים ממנו לנחש מה עשו אתמול כל בעלי הרגליים העקומות האלה, הסיכוי שהיה זורק את הניחוש ׳רצו בקלילות 42,195 מטרים׳ דומה לסיכוי שמישהו מהאמורים היה מצליח לעשות פירואט בבופה של ארוחת הבוקר.
מתי זה בלט במיוחד? בערב, כשהתברר שאל המטוס הברלינאי שלנו צריך לטפס דרך גרם מדרגות כי הצוררים לא חיברו אל הפליימוביל כבש מטוס. אותי האירוניה שעשעה, אבל באמת – האבנט דה ג׳ואיש ראנרס סאפרד אינף?!
ובנימה אופטימית זו אסיים בהערכה שלמרות היותה של אדמת ברלין ספוגה ביזע ודמעות של אלפי המרתוניסטים היהודים הגיבורים שקדמו לי, I’ll be back to #beatberlin2018
ואגב, חרף ניסיוני לא לסלוח ולא לשכוח – דווקא היו נחמדים כל הגרמנים שפגשתי.
יימחשמם.
אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.
