עכשיו מדברים על מנחם נבנהויז. ואני, שאני חיה עם איש של מוזיקה, שצמח ולמד במוסדות מוזיקליים, שאפילו עבר תחת ידיו של אותו ההוא, שלא כשמו כי כנראה אין בו הרבה מן הנחמה, מעולם לא שמעתי עליו. מודה.
מורה למוזיקה, מנצח נערץ, מנטור, גורו, דוגמה ומופת, ופוגע בילדים. מינית.
איש חינוך ומוזיקה שתחת ידיו עברו ילדים במוסדות חינוך, שאת חלקם אף לקח לשיעורים פרטיים, לימד, העשיר, עטף, והפך לכלים לסיפוק תאוותיו הסוטות.
ומנגד לכל אותם אלה שמצאו שעת כושר ורגע אומץ לספר ניצבים ברי המזל שלא נפגעו. ׳מה פתאום?׳ הם אומרים, ׳אני זוכר אדם אחר לגמרי. ׳
גם לי היה מנטור כזה כשהייתי ילדה. הוא לא ניגן על שום דבר, אבל בהחלט היה מנצח. הוא ניצח על קהילת צוללים גדולה וניהל מועדון צלילה גדול, והוא חמד נשים צעירות. ונערות. כולם ידעו. היתה מיתולוגיה שגרסה שאפילו ילדות ממש. אבל אבא שלי היה מנפנף את המקטרות על חברו הנערץ, פוטר במחי יד ואומר בקלילות ״נו, הוא פלרטטן, שובב״, ׳צריך לזכור את זכויותיו, הוא המדריך הראשון בארץ, הכי בכיר, בעל הכי הרבה ניסיון, בעל ידע, איש עם כריזמה.׳
עד שיום אחד הוא גילה שאותו גורו בעל כריזמה רצה שאני ״אגע לו בבולבול״. ברגע אחד נמחקו זכויותיו. אבא שלי לקח אקדח ונסע דרומה כדי למחוק גם אותו, כליל. פתאום, כשזו הילדה שלך, זכויות מקבלות משמעות אחרת, וכל מה שנותר היא פגיעה. ממנצח ואלף זכויות מנטור הופך לפוגע ותו לא. (*קלוד אופנהיים, כפר הצוללים, אילת – אזהרת מסע)
אז אומרים עכשיו כל ההמומים ׳לא עושים משפט שדה, שילכו למשטרה׳ וגם ׳צריך לזכור שמדובר באיש רב זכויות, עשיה ענפה, הצלחות, תארים, גורו׳, וגם ׳ובכלל תראו אותם היום, מתהוללים בעצמם, ברנז׳אים שכאלה׳.
תמיד אומרים. גם על בוכריס אמרו, ועל איציק מרדכי, אמרו על קציני המשטרה, ועל אבגי, ועל גולדבלט אמרו, אמרו על סילבן ועל קצב. תמיד יש להם זכויות שצריך לזכור. כל הטוב שעשו.
אבל האמת היא שצריך לזכור רק דבר אחד – את הילדה שלך, או הילד. כי בעולם שבו אחת מתוך אחת נפגעת מינית אתה נמצא במרחק נגיעה מהפעם הראשונה שזה יקרה אצלך בבית. כי ביום שהיא תבוא ותספר לך, או כשהילד שלך ישחרר את כל מה שעצר בתוכו שנים, פתאום כל המציאות שבנית לעצמך בראש תתנפץ לך בפנים, כמו מכונית שמתנגשת בחלון ראווה. ואז כמו תצוגת בגדים שהיתה תלויה יפה על קולבים שם בחלון ההוא, תמצא את הערכים שלך ואת כל העקרונות, מתמוטטים, מוטלים על הרצפה, וכל מה שיישאר מהם זו ערימת זוהמה, חרטה, בושה ותחושת אשמה גדולה.
עזבו את הזכויות של הפוגעים, שידאגו הם לעצמם. כשאתם באים לבקר נפגעי פגיעה מינית יש רק דבר אחד שצריך לזכור – הילדה שלך, או הילד, והזכות שלהם לביטחון אישי. כי כשהם נפגעים אין יותר נחמה בהגנה על זכויות. אל תהיו עיוורים לילדים של אחרים.
תקשיבו לאסף הראל, אתם לא רוצים שהילד/ה שלכם ילמדו אצל אנשים כאלה. (הסיפור המלא כאן)
[youtube BtkzSGemw4Y nolink]