מכף רגל עד צוואר

אחרי שנים והרבה שיטות וניסיונות לטפל בכאבי הגב והשרירים שלי החלטתי לחיות איתם, לבד, בחושך. כשהציעו לי לנסות את בי קיור לייזר הרמתי גבה

גילוי נאות: כשהציעו לי לנסות את ה-בי קיור לייזר אמרתי ׳עזבו, קחו מישהי שבאמת צריכה את זה, אל תבזבזו עליי את אבקת הקסמים. אני פיקס.״

ומה עם זה שיש לי כאבי גב כבר 13 שנה מאז ההריון השני? ופציעת ברך רגע לפני המרתון? והשכמות הדואבות משנתיים הנקה? זה כלום.

אי שם בתחילת ההריון השני התיישבה לי הקטנה על העצבים, ומאז קבוע בכל הריון הרחם מתמקמת על אותם עצבים ואני בעצבים. מאז חוליה L4, L5 אלוהים יודע איך קוראים לה, לחוליה, מדי פעם באה לי בפלאשבק להריונות ועושה שם איזה קווץ׳ לא במקום, שולחת קרני יגון וסבל לרגל והופכת אותי לרובוט שלא מסוגל אפילו לקשור את שרוכי הנעליים לבד.

כבר ניסיתי הכל – שיאצו, כירופרקטיקה, פיזיוטרפיה, דיקור, עיסוי רפואי, טיפול במים, אפילו עמידה על הראש. הכאב לא זז. ומי שמכיר אותי יעיד שזה שבכלל ניסיתי לטפל זה צעד חריג. אך למרות שכל אחת מהשיטות הציעה הקלה זמנית, הכאב תמיד חוזר בזמן הכי לא צפוי ולמדתי לחיות איתו. כואב זה סימן שאת חיה.

מה שינה את דעתי? המרתון. כבר שנה וקצת שאני רצה, וכמו עם כל דבר לא התכוונתי ממש להיכנס לזה ברצינות, רק להקיף את הבלוק, להצר היקפים ולחזור. איך נהיה שאני רצה מרתון רק לאלוהימה פתרונים, ואם היה לי קשר איתה כבר הייתי מבקשת שתעלים את הכאב.

בכל אופן, מפה לשם, מקילומטר לקילומטר, יצא שחודשיים לפני המרוץ נרשמתי למרתון תל אביב, ומכיוון שלא שיתפתי את הגוף שלי בהחלטה, וגם העמסתי עליו לא מעט בכלום זמן, הוא החליט להראות לי מה-זה וסידר לי מתיחה רצינית ברצועה של הברך, שהחזירה אותי בצליעת ברווז הביתה.

בעודי נאנקת תחת ידי הפיזיוטרפיסט שלי, שלא הסכים להתחייב שאחלים בזמן למרתון, חבר הציע לי לנסות את הטיפול בבי קיור לייזר שלו. ואני, שעוד באורופה הייתי סקפטית, דחיתי את ההצעה בנימוס. כלומר, לא עניתי לו לטלפונים.

ואז הגיעה ההצעה מסלונה. בין הזמן הדוחק ל- ׳מה אכפת לך לנסות, נשמה?׳ – השתכנעתי. במיוחד מכיוון שכשהברך כואבת כאב הגב מתעורר מנמנום החורף ומצטרף לחגיגה, וזה באמת עלול לסכל את המרוץ.

הגיע אליי הביתה מכשיר לא מאיים. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי, הרמתי טלפון למרכז השירות כדי להבין איך הוא עובד. הסבירו לי על קרניים רכות, גלי לייזר בעוצמה נמוכה, כאלה שחודרים לעומק הרקמות בלי מגע, מזרזים תהליכים בגוף, ממריצים את מחזור הדם, מגבירים שחרור אנזימים ואנדרופינים ועוזרים בפינוי דלקות, מפחיתים כאב ומקצרים משך החלמה – בקיצור, לא האמנתי. מה אני, דובון אכפת לי? אור ירוק ורך שבא ובלי שארגיש כלום מרפא לי את הברך שאני משלמת מאות שקלים ושעות יסורים כדי לתקן?

ובכן, לסקפטיות יש מחיר. אני צריכה לאכול את הכובע. בתוך שלושה ימים של טיפולים הכאב פחת ואז נמוג. התפוגג. נגוז.
3 טיפולים ביום, שמשך כל אחד מהם כ-20 דקות, (בלי חום, בלי כאב, בלי רעש – יושבת שם ובוהה באור הירוק ועושה כאילו מבינה מה הוא עושה) – העלימו את הכאב, וטווח התנועה של הברך חזר להיות תקין. גם אריק הפיזיוטרפיסט אישר זאת: אין זכר לנוקשות הרצועה, אין רגישות, אין מניעה לרוץ.

כמו סקפטית טובה, ניסיתי את המכשיר גם על הגב התחתון – עובד. על השכמות הכואבות מההנקה – עובד. כדי לאתגר שלחתי אותו אפילו אל אמא שלי שסובלת מקרע ברצועה בכתף, תוך אזהרה שיתכן שמדובר בפלסיבו אבל שתזרום איתי בכל זאת. ובכן, עובד. תוך כשבוע, כאבים שהיא גוררת מעל חודשיים הגיעו להקלה משמעותית, וכעבור עוד שבוע וחצי היא מעידה שפתאום שכחה שכואב.

ומה לגבי המרתון? ערב לפני המרוץ טיפלתי בכל נקודות התורפה. כשחזרתי שבתי וטיפלתי באזורים המועדים לפורענות. כאבים שהכרתי ממרוצים קצרים בהרבה, ושידעתי שייקח להם ימים ארוכים לחלוף, פשוט לא היו שם כבר בבוקר המחרת. בעוד שחבריי שלחו לי סרטונים קורעים מצחוק שלהם מדדים במדרגות, אני דילגתי בהן.

מסקנה – גם אם אני מאוד מתעקשת להבין כל דבר עד הסוף, יש דברים שנשגבים מבינתי. כלומר, הבנתי את הסברי הקרניים והליטופים והפינוקים וריפוי הדלקת והשאר, בערך. כלומר, שמעתי את המילים וראיתי את התמונות. ואז שחררתי את הצורך להבין בדיוק מה ואיך ולהגיד שמה שאני לא מבינה לא יכול להיות. במקום זה אימצתי לחיקי את העובדה שזה פשוט עבד בשבילי. מצאתי חבר לחיים ופרטנר לריצות. אולי אני לא מבינה אותו עד הסוף, אבל הוא מבין אותי מצוין, וזה עובד לנו אחלה.

אם אהבתם – לייק שווה איזה קילומטר, לפחות. תגובה = אימון אינטרוולים.
אם בא לכם לעקוב אחרי הדרך שלי ואולי לקבל השראה לנוע בכיוון- הירשמו לניוזלטר, זה לוקח שניה ושורף מלא קלוריות.

תגובות