כותבות ביחד – מסע בת מצווה דיגיטלי

יצאנו לטיול בת מצווה. אמא, מתבגרת ותינוקת שנחתה בבנגקוק ביום הולדת הראשון שלה. החלטנו לכתוב יומן מסע יומי, לא כדי שתקנאו - כדי שאנחנו נוכל לחלוק ולשמור כל רגע

.

למעבר ל: יום 1, יום 2, יום 3, יום 4, יום 5, יום 6, יום 7, יום 8, יום 9, יום 10, יום 11,

our selfie הכל התחיל עם קים, כשרציתי לוותר על מסיבת הבתמצווש והבטחתי לה במקום זאת נסיעה לתאילנד לסבא, מה שהצליח פחות או יותר – כי באמת נסענו לסבא, אבל ממש לא הצלחתי להתחמק מהבתמצווש, והראשונה, כידוע, פורצת דרך עבור הבאות אחריה.

כבר שלוש שנים מיי מחכה לתורה לטוס איתי לתאילנד בבת המצווה שלה. אז עוד לא ידענו שתהיה גם ניבי אחת שתצטרף אלינו, אבל מיום שנולדה ידעה מיי שתהיה לה שותפה לטיול, והנה הגיעה השעה. שלושתינו ביחד, 13 ימים, 36 מעלות ואינסוף אפשרויות. מזמינות אתכם לקרוא את היומן היומי שלנו, שנכתב בעיקר כדי שאנחנו נזכור פעם, כשנגדל, מה היה לנו שם, אבל בואו-  זאת תאילנד – ומי לא ירצה לקבל פעם ביום מנה מרוכזת של אננס, שופינג, מקדשים ואיים? together first

יום 1

אמא: לעולם בעקבות השמש

הרבה לפני הטיסה הבטחתי לעצמי שהפעם אני יוצאת בראש שקט. את האריזה התחלתי שלושה ימים לפני הטיסה, כיבסתי כל מה שצריך, בחרתי עם מיי בגדים, עבדתי במרץ לסיים את כל העבודה של השבועיים הבאים, ואפילו קבעתי תור לחדש את הלק בבוקר הטיסה. מלאה באופטימיות התעוררתי בבוקר, וכהרגלי התיישבתי ליד המחשב ״רק לסיים משהו קטן״. למקלחת נכנסתי 20 דקות לפני שעת היציאה שקבענו, על ארוחת בוקר ויתרתי ויצאתי לדרך עם לק מתקלף. סיפורה חייה הנצחי של אמא עצמאית. אבל החלטתי לא להתבאס ולא להתעצבן, האננס יהיה טעים באותה המידה גם בלי לק מתוקתק. thai fruit ביקרתי בתאילנד כבר 7 פעמים, אם אני לא טועה בספירה, אבל אף פעם לא טסתי דרך מוסקבה. אחרי הרבה מאוד שעות בדרך, איפשהו מעל הודו, כשהשעון הביולוגי שלי עוד הראה אמצע הלילה, הגיע הבוקר במלוא עוצמתו. מן רגע כזה שמזכיר שהעולם לא סובב סביב עצמך, לא שיש לי אשליות שכן, אבל בכל זאת, זו היתה תזכורת שגם סדרי עולם תלויים בנקודת המבט.

מיי בת מצווה, ניבי בת שנה היום בדיוק, ולי הנחיתה הזו מרגישה שונה מכל קודמותיה. ככה מתחיל המסע שלנו ביחד-  עם רצון לגלות יותר סבלנות, יותר שקט, להצליח לבלות באמת, לחוות ביחד, להיות בחופש מכל מה שמעסיק אותי ואין בו צורך של ממש. חתיכת משימה בשביל חופשה, אבל מה הכיף אם אין אתגר?

מיי: אופטימיות וסבלנות זה שם המשחק

leaving israel כשהחלטנו שאנחנו טסות לתאילנד-אמא, ניבי ואני, עלו בי הרבה רגשות. בהתחלה התרגשות-תאילנד! כן כן, המקום הזה שכולם מדברים עליו כל הזמן ומשבחים אותו וכל הקוקוסים, האננסים, הים! אחר כך, חששות- כל אחד שנודע לו שאני טסה לתאילנד בפעם הראשונה (או בעצם פעם ראשונה שאני אוכל לזכור) לא שכח להזכיר לי, כמובן, לפחות פעם אחת, על החום והלחות הנוראיים שיש שם, וזה, בואו נאמר, קצת פגע בהתרגשות ובשמחה שלי לגבי כל המסע הזה.

לא הפסקתי להתרגש לרגע, אבל כן חששתי קצת. סבלנות ואופטימיות. שתי המילים שאמא אמרה הכי הרבה פעמים במהלך כל תהליך האריזה, הטיסה ובכלל, לקראת המסע הארוך שלנו. האמת שלאמא היו סיבות מוצדקות, כמו למשל…

-כשהתעצבנתי שאין מספיק בגדים כשארזנו או שיהיה לי קר, למרות שהיא זו מבינינו שמבינה יותר בעניין הזה.

-כשלא הייתה לי סבלנות עד שהמטוס המריא או לא הייתה לי סבלנות בטיסה עצמה.

-כשהיו רעידות קטנות במטוס ונלחצתי, אז כמובן שאמא ישר, אופטימית.

-כשהגענו למוסקבה, גילינו על השלטים שהובילו לשער שלנו שמחכה לנו הליכה של 20 דקות כשכבר היינו עייפות והזמן לטיסה הבאה קצר גם ככה. גם כאן לקחנו את זה בחיוך. moskva ואז נחתנו בבנגקוק, אחרי טיסה ארוכה ומעייפת, וכמה פעמים שאמא היתה צריכה להזכיר לי את המוטו, וגיליתי שזה ממש לא כמו שדמיינתי. זו לא מדינה נידחת – הכל גדול, מתקדם, מרשים ועמוס. מיהרנו לבית של סבא למקלחת והתרעננות ויצאנו לקניון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, ואמא אומרת שעוד לא ראיתי כלום. mei road אכלנו ארוחת צהריים ב 10 בבוקר. הכל עדיין הפוך לנו, אז מה הפלא שבסוף הארוחה גילינו ששכחתי את הטלפון שלי במונית, והוא כבר נוסע ליעד אחר בבנגקוק. התבאסתי נורא. התחשק לי לבכות. כבר הייתי בטוחה שכל הטיול נהרס. אבל אז אמא וסבא הרגיעו אותי, ואפילו אבא שלח הודעה מעודדת, והבנתי שלא סתם קבענו מוטו לטיול שלנו – אופטימיות וסבלנות. mei saba day 1 (בחזרה למעלה)

יום 2

אמא: תפיסת עולם של שפע

street food אחד הדברים שתמיד מהפנטים אותי בתאילנד הוא השפע המטורף, הבניה העצומה בבנגקוק, מרכזי הקניות עמוסי המותגים, דוכני האוכל שתמיד מלאים – גם באוכל וגם באוכלים, צבעים, ריחות, טעמים ואינסוף אנשים בכל מקום. אני לא מצליחה אף פעם להבין את הפער בין השפע לבין העובדה שמדובר במדינת עולם שלישי. האנשים כאן עניים על פי כל קנה מידה מערבי, וגם אלה שמשתכרים יפה במונחים תאילנדיים לא עומדים בסטנדרטים של מחירי המותגים המערביים, של המכוניות החדשות, אך בכל זאת הם קונים בלי הפסקה וכמעט לעולם לא אוכלים בבתיהם. thao food יצאנו היום למסע קניות. בדרך כלל אין לי סבלנות לזה, אז הפעם החלטתי לנסות את זה בהתחלה, לפני שאני רצוצה מכל החופשה. הסתובבנו במרכז הגדול עם ארנק מלא שטרות מקומיים, שלא משנה כמה התאמצנו לא הצלחנו לבזבז את כולם, דבר שלעולם לא היה קורה בארץ, ומעניין אותי מאוד איך מיי חווה את הפער הזה. ״אמא, עשינו קניות מעולות״ מיי אומרת, ״נכון. בכלל אנחנו טובות בכל החופש הזה, אנחנו צריכות להפוך את זה לקריירה״ הצעתי, ומיי מיד המציאה למקצוע החדש שלנו שם. אנחנו חופשות. מקצועיות. nivi bts החיים פה קלים לאנשים כמונו. המוכרות והמוכרים, לעומת זאת, לא חיים את אותו שפע אבל הם שופעים חיוכים ואהדה, בעיקר לניבי שמקבלת שפע ליטופים בין אם רוצה בהם או לא. כשהזמנו אתמול מים לשלותשנו קיבלנו רק שני בקבוקים, כי המלצר יודע שהם מספיקים לשלוש כוסות, אז למה לו לדחוף לנו עוד אחד? שפע כאן זה עניין של דרך חיים, אולי זה משהו שאנחנו צריכים לאמץ קצת יותר גם בארץ.

נ.ב – שילחו לי תחתונים וגופיות, ניבי ישנה הלילה 10 וחצי שעות שבסופן הערתי אותה. אני לא חוזרת מכאן.

sleeping mei nivi מיי: תאילנדים שמצחיקים אותי

בוקר. אחרי שינה ארוכה מאוד ומוצלחת מאוד. סבא הלך לעבודה ואמא, ניבי ואני יצאנו למרכז השופינג הענק- MBK. אפילו יותר ענק מזה שביקרנו בו אתמול. אבל היום זה היה שונה, אתמול עוד היינו ״חסרות הכרה״ ובוקושי ראיתי משהו, רק אוכל, אוכל ודברים מתוקים למיניהם, כמו שהתאילנדים אוהבים, וגם אני, זה דבר אחד שהופך אותי ואת תאילנד לחברים טובים. mei baskin robins באמת שאי אפשר לתאר את הגודל, העומס, השפע והמגוון. יום שופינג( ואוכל.הרבה אוכל) פשוטו כמשמעו, בכל חנות שראינו משהו שמצא חן בעיני מישהי מאיתנו- עצרנו, מדדנו וקננינו אם התאים – בלי להתלבט ו״טוב, אולי אחר כך״ כי בקושי זוכרים איפה ראינו מה, אפילו גלידה חיפשנו במשך חצי שעה. mei at mbk-1 נושא מעניין שרציתי לדבר עליו, בעצם שאמא העלתה, אבל אותי נורא הצחיק- ״האבטלה הסמוייה בתאילנד״  נשמע מוזר אבל אתן כמה דוגמאות ומיד תבינו. אני לא מתכוונת לזה שאנשים לא עובדים ולא עושים כלום. בעצם כן, אבל בדרך שונה. הנה כמה דוגמאות ל״מובטלים סמויים״ שנתנקלנו בהם ביומיים האלו:

ה״שרקרקים״- נמצאים בצידי הדרכים. תפקידם- לשמור על הסדר בהשתלבות בתנועה הצפופה ולכוון מוניות ומכוניות פרטיות.  דרישות התפקיד- שורקים ממש, ממש חזק.

״שומרי המדפים״- כשהלכנו בסופר מצאנו אנשי צוות שפשוט עמדו במסדרונות ליד המדפים ולא עשו כלום, אבל אף אחד לא זז מהמדף שלו.

בקניון הענק שהיינו היום, שיש בו כך הרבה חנויות ומקומות עבודה סטנדטיים, היו דווקא שתי ה״עבודות״ המשונות והמצחיקות ביותר שראיתי עד עכשיו, ולא רק שהן משונות, הן גם… בשירותים:

הראשונה היתה ״מנקה״, אבל היא לא ניקתה, אלא בירכה כל אישה שנכנסה ב- סוואדיקה (שלום) וכל אחת שיצאה ב- קפונקה (תודה) במבטא מצחיק שכזה ולא פספסה אף אחת. (חוץ מאיתנו, ואמא לקחה את זה די קשה…) השנייה הייתה אישה שעמדה ליד משטח ההחתלה בשירותים וכשראתה אמא עם עגלה או תינוק, מיד פתחה את משטח ההחתלה. אז אלו הדוגמאות ל״אבטלה הסמוייה״ בתאילנד שפגשנו עד עכשיו, עבודות מצחיקות, מוזרות וקצת מיותרות למען האמת, אבל בלי לזלזל בשום דבר חס וחלילה. mei shopping-1 מחר, נעדכן מהאי ״קראבי״. (בחזרה למעלה)

יום 3

אמא: אין מחיר לחופש

בנסיעה לשדה התעופה לטיסה שתיקח אותנו לאחד מאתרי הקסם של תאילנד התבוננתי במראות בנגקוק שחלפו במהירות על פנינו ולא יכולתי שלא להיעצב על העובדה הברורה שהמערב דורס את תתרבות המקום. מה לא בסדר איתי לעזאזל? למה זה טורד את מנוחתי באמצע חופשה שהיא חלומו של האדם הלבן הממוצע?
עד לפני 100 שנה עוד היתה כאן עבדות, כך אבא שלי מסביר לי. ישבו כאן משפחות סיניות עשירות שברחו מהקומוניזם הסיני ובאו להתעמר בתאילנדים הבודהיסטים הנאיביים. בודהה אומר ״אל תקנא במי שמעליך, רחם על מי שמתחתיך״, והסינים ניצלו זאת היטב ולקחו להם עבדים תאילנדים לרחם עליהם, בלי שאלה יקנאו בהם. אחריהם הגיע המערב באדיבות משפחת המלוכה העשירה שתמיד שמחה להתעשר עוד קצת ובתמורה שחררה את העם מעבדות, על הדרך. ב-13 השנים שבהן אני מבקרת בתאילנד שוב ושוב, אני רואה איך הארץ החופשית משנה את פניה ותוהה עד כמה באמת יצאו אנשיה מעבדות לחירות.

באותה אווירה אני מתבוננת במיי כל היום. מצד אחד בעיני היא משועבדת לנייד (שלי, כי שלה כזכור אבד לבלי שוב) ולמה יגידו החברים ולחוקי הרשתות, ומצד שני יש לה חופש ביטוי עצום וטווח בחירה רחב. היא חופשיה מול המצלמה, מצלמת סלפי ומוחקת אם הוא מפדח, מפצירה בי לעשות איתה וידאו שמשתק אותי, היא שולטת בסנאפצ׳אט ויוטיוב ומגלה לי עולם חדש בתוך העולם שלי, ובעצם מראה לי שמה שאני יודעת ומכירה משתנה וממשיך להתפתח ולגדול.
היא לא מתכוונת להיות כמוני כשתגדל, וזה חופש בעיני, ואני גאה לגלות שיש לה הרבה ממנו. אני מתנחמת במחשבה שאולי זה עובד ככה גם בקנה מידה עולמי, ושאולי תאילנד רק משתנה ולא ׳מתקלקלת׳, כי בניה לא רוצים להמשיך לגדל אורז או עלי בננה, ואולי זה פתרון כדי לסתום את בור הבאסה שבמילא אין לי דרך לסתום. ובינתיים, במסגרת החופש להשתנות ולהתנסות הסכמתי לעשות עם מיי וידאו.  וואלה, יש לי עוד מה ללמוד. ומחר, כך מסתבר, נעשה ולוג. Oh My…

[youtube XreMScUbmwo nolink]

מיי: ניקוי ראש בקראבי

שמונה בבוקר כולם על הרגליים חוץ ממני, אולי בגלל הקרקס של הלילה שבו כיכבה ניבי ונמשך עד סביבות השעה אחת וחצי לפנות בוקר, אולי בגלל שהתרגשתי מהטיסה של היום – כך או כך, ניסו להעיר אותי הרבה זמן. בסביבות תשע כבר הייתי חצי ערה במיטה ושמעתי את סבא מדבר עם נהג המונית שמגיע בעוד חצי שעה לאסוף אותנו לשדה התעופה!

טוב, אז ההתארגנות לא הייתה כל כך קשה, אבל ההתאוששות כן, אז היא נדחתה עד שהגענו לשדה, ומה יכול לפתור עייפות יותר טוב מקור כלבים וכוס משקה מוקה קר ומאפה קינמון מתוק של סטארבאקס? האמת שכולם נהנו מ״התאוששות״ שלי ( או שזה פשוט היה תירוץ לסטארבאקס? אני עוד לא סגורה על זה…). בקיצור עלינו על המטוס, ואחרי שכולם חוץ ממני ישנו, (במפתיע קראתי כל הטיסה) עשינו סט צילומים מצחיקים (שאמא נוהגת לעשות אותם כדי לחקות אותי. חיקוי לא מוצלח, אבל אל תגלו לה…). טיסה של שעה וחצי, פלוס מינוס, וזה נגמר. ואני עם האזניים הבעייתיות שלי סבלתי בנחיתה כמו בשאר הנחיתות, אבל הסבל היה שווה, הגענו לקראבי! בערך חצי שעה נסיעה למלון שלנו, או לצימרים, או איך שלא תקראו לזה. אני ואמא סגרנו על אתר נופש. המקום הורס! החדרים שלנו ממוקמים במקום מדהים עם נופים עוצרי נשימה ואפילו המתחם עצמו ממוקם באזור של מסעדות ומקומות בילוי. הלכנו לאכול במסעדה מקומית שהייתה מעולה, אבל היה כל כך חם שהמצאתי דימוי- כאילו מישהו שעושה עליך פו, גם לח וגם חם, די הגיוני לא?! (אם כן אז זה רעיון שלי ואם לא – אז הרעיון של אמא…).

אז בסוף הארוחה היה לי ממש דחוף ללכת לבריכה, אפילו שבקושי נשאר זמן עד הסגירה. החוויה הקצרה שלי ושל אימוש בבריכה המהממת הייתה נחמדה מאוד, יחסית לרבע שעה. אחר כך התארגנו מהר כדי להספיק להגיע לnight market. אז לבשנו בגדים יפים, וקצרים כמובן, ונסענו במונית מגניבה אל שוק הלילה. המקום ענק והומה אנשים ברמה שאני לא רגילה אליה, וטעמנו מלא דברים חדשים (ועדיף שאני לא אפרט את הכל…)