״בטח יש המון מה לפרק ממך היום״ אמרה לי עדי המטפלת שלי כשנכנסתי אליה הבוקר.
״דווקא לא, האמת שהכל סבבה ממש״ השבתי בנונשלאנט. אבל איך שהיא הניחה עלי את הידיים הבנתי שטוב שאני לא במקצוע.
לפני שנה ורבע הצטרפתי לפעילות של תנועה חברתית לקידום עצמאים, בעקבות מכרה שהצטרפה לקבוצת פייסבוק שנפתחה כדי לעודד את השיח בין עצמאים על הצורך בשינוי.
הצטרפתי והצעתי עזרה במה שאני יודעת לעשות, ומבלי שתכננתי מצאתי את עצמי בתוך הדבר הזה, מושקעת במאות שעות עבודה בהתנדבות, מתזזת עם ניבי לכנסת ולאינספור מפגשים ושיחות ובאמת מתחילה להאמין שאפשר לשנות משהו – רחמנא ליצלן.
איזו תמימות מצידי. לשנות? למה שמישהו ירצה לשנות משהו? כשהמצב חרא ולא משתנה זה תמיד משום שהוא טוב עבור מישהו אחר בדיוק ככה.
״אז עד כמה אני חיה בהכחשה?״ שאלתי את עדי בתום העיסוי, והיא רק השיבה בשאלה ״איך את הרגשת שהמצב?״
הגוף שלי מפורק למחצה. טוב, זה לא באמת מפתיע לאור המירוץ שפתחתי בו להקמת הסתדרות העצמאים בחודשים האחרונים, לצד מחסור בשעות שינה והטירוף הכללי מסביב.
מסתבר שכשעושים צעדים גדולים מדי הדורכים במקום פתאום מתעוררים משנתם. איך הבנתי שהערנו את הדוב? זה התחיל באיומים בוואטסאפ, נמשך בהכפשות ברשת, עבר למייל בתפוצת נאט״ו עם לשון הרע של ממש, והמשיך לתלונה במשטרה. כן, עליי ועל שותפתי.
לא נבהלתי. אבל בלילה בלילה חשבתי לעצמי שכשאנשים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת. הם רק לא יודעים שבזמן שהם עסוקים בהתפעלות מהצל האדיר כשהשמש בגבם, היא בדיוק זורחת במקום אחר.
——————————–
אחרי שפרקתי אני חייבת להודות לכל המעודדים והתומכים, חברים ואנשים שאני כלל לא מכירה, שפונים בהודעות פרטיות, משתתפים בקמפיין, משתפים ברשת. אתם הרבה יותר משמעותיים, ואתם אלה שנותנים לנו את הכוח להמשיך – ואנחנו נמשיך!
אין מי שידאג לנו, חייבים לדאוג לעצמנו. מצטרפים עכשיו להסתדרות העצמאים!